היום שאחרי אתמול-פרק 2

פרק 2: הריצה

כדורים שרקו מכל עבר, פיליפ שכב על הרצפה ללא תנועה. הכדורים שרקו וחתכו את השלג מסביבם. “מהלך אלפא מאחורי!” צעק המפקד וקולו התעוות בין הכדורים השורקים, הלך אלפא זה מהלך שבו הקבוצה מסתדרת בטור ישר למדי ויורה עם מטרה מאושרת ומזוינת. קונור ראה את חבריו מתקדמים לטור הצר שיצרו. קונור היה מבועת, הוא אף פעם לא שמע את הקול של הקרב. אף פעם לא רצה לשמוע אותו "נשק הטען!” נבח המפקד וחצי הפלוגה הטעינו בנשק שלושה כדורים, לא יותר. “נשק כוון!” קונור עצם עין אחת וכיוון על הגוש האפור הקרוב ביותר שראה בין הכדורים לשלג שנופל. “אש!” קונור לחץ על ההדק והגוש נפל אחורה, חבריו ירו שניה או יותר אחריו. נראה כמו נצח, הכדורים הפסיקו לשרוק באוזניו. רק האנדרנלין פעפע בעורקיו, “עצור! עצור אש!” המפקד צעק אבל לקונור לא היה אכפת, היה נראה שדיבוק לקח אותו. הוא הטעין את נשקו וירה בגול המת. “צוער קונור אמרתי הפסק אש. זאת פקודה!” קונור עדיין הרגיש את החתך שהחרב השאירה לו בבטן, צבע השלג באזור בטנו הלך והאדים. הוא לא שם לב. הוא הרגיש כאב חד בלחי הימנית שלו, “קונור צא מזה!” צעקה קרולין וסטרה לו בפנים, קונור חזר לעולם הזה. דמעות נזלו מלחייו. “מה עשיתי?” הוא השתנק ובלע את הרוק שלו, “הפרת פקודות בן" אמר המפקד בכעס ונתן עין זדונית לקונור, הוא עבר מעליו ולקח לו את הנשק בכוח, מה שהותיר לשריטה באזור האגודל שלו. “עם אנחנו עוד פעם מאבדים אותך ככה, עדיף שתישאר בבית ותשתה חלב.” קונור התעלם ממנו ומהמבטים המודאגים של חבריו לפלוגה. כדורים לא חלפו ונשמעה דממה מצמררת "קרולין, לכי תבדקי מה קורה עם פיליפ" ארנולד כרע ברך מול אחיו הגוסס, עם ראש מושמט. “הוא איננו, אחי.. איננו" הוא פרץ בבכי ונצמד לאחיו הקר. “אין זמן להתאבל, אני יזמין שק גופות ואנחנו נשארים פה חמש דקות. לפני שעוד כמה מהגולים המזדרגגים האלה יגיעו. קונור לך תבדוק על הגופות שלהם, אולי תמצא משהו, גוני. ספירת מלאי, וקני…… תנקה את הרובים” המפקד לא אמר לארלונד לעשות כלום, מה שלא היה מפתיע אף אחד. בזמנים האלה להתאבל זה מפגן של חולשה, העולם ניזון מחולשה. כך שלהתאבל פחות, לשרוד יותר. זה היה מה שגוני היה תמיד אומר לקונור, לגופות של הגולים לא היו כמעט בגדים אלה רק מכנסיים ומשקפיים. העור הצהוב והמתקלף שלהם עורר בקונור בחילה, הוא ספר 6 גופות. לכל אחד תת מקלע ישן וחמש מחסניות של נשק שנותר, הוא לקח את הנשק מהשלג הקר והניח אותם על כתיפו. “רגע….מה זה?” קונור רטן לעצמו. הוא שמע קול צפצוף של רדיו, הוא התקדם לכיוון הצליל וניסה למקד את השמיעה שלו. הוא ראה גופה שביעית וגדולה, עם מגן גוף ושוטגאן שוכבת על האדמה. האם זה הגול שקונור ירה בו? איך הוא לא חיסל אותו?. הגול השתעל וירק דם שחרחר ולשלג, “הם קרובים…. חצו גבול” הוא שמע את הגול רוטן לפני שהוא הבחין בקונור. הוא צעק וקונור מעד אחורה, הרובים נפלו על השלג הקר והוא שמע קריאות של השם שלו. הפציעה שלו התחילה לצרוב מהנפילה, לא היה לו זמן לדאוג לזה. “אתה חושב שאתה כל כך חכם אדם?-” הוא ירק דם שחור לכיווני “-גם אנחנו מתכוננים. מה שמצאת שם, זה לא מקרי! אנחנו בא-” נשמע קול פיצוץ גדול וראשו של הגול נחצה משמאל. פיו עדיין פתוח כשהוא נשם את נשמתו האחרונה ונפל אחורה, קונור הרגיש את הדם הקר והלח על פניו. “לא אמרתי לירות טוראי! אתה מקורקע” צעק המפקד על ארנולד, כנראה הוא היה זה שירה. “הפקודות שלך הם כקליפת השום בעיני, אני יריתי כי אף אחד לא הולך להיהרג פה. ואני לא מקורקע, אני פורש” הוא אמר בפנים אטומות וזרק את הרובה שלו על האדמה בקול מתכתי נוקשה. המפקד לא הסתכל לאף אחד מאיתנו בעיניים בדרך חזרה, קונור לא הרגיש בנוח לספר לאף אחד על מה שהגול אמר. הוא הרגיש חום בידיו, קרולין חיממה אותו. קונור הרגיש לא בנוח ורצה להתחיל נושא של שיחה, אבל משום מה עצם המחשבה שלה עומדת מאחוריו גרם לגופו לעמוד דום. “על תדאג, הוא תמיד היה ככה” היא אמרה אחרי זמן שנראה כמו נצח “תמיד יהיה גם…” אמר קונור בנימה אדישה, היא גיכחה. “אתה יודע, אני דואגת לך קונור. אני זוכרת שאני ואתה היינו ילדים ותמיד היינו מטפסים על הגג של הקניון, לפעמים היה קור מזוויע והיית נותן לי את המעיל שלך, כמעט קפאת למוות והייתי יותר מדי דפוקה כדי לראות. או כדי להגיד תודה” קונור ידע שהיא מדברת על מה שקרה קודם בקרב היריות ולא ענה. היא השמיעה נשיפה קצרה והרפתה ממנו, והלכה לצידו. לבסוף הוא הצליח למצוא מילים “זה בסדר. את יודעת איך אני, שרדתי 100 גולים כשלא ידעתי איך ללכת. על תדאגי” המילים האחרונות התקשו למצוא את דרכם מחוץ לגורנו, אבל הוא הרגיש שקרולין הייתה אסירת תודה. היא עמדה על קצות האצבעות שלה והורידה לקונור את צעיפו, ונשקה לו ללחי. קונור פתח את עיניו לרווחה ונדמה לו שהוא הסמיק, קרולין העלתה לו את הצעיף ובצעד זריז הלכה לקדמת השורה. המגע של השפתיים שלה השאירה חמימות מנחמת על הלחי שלו, “למה אני.” הוא שאל.