היום שאחרי אתמול-פרק 7

קונור יצא מבית החולים עם בגדיו הישנים וכמה עוגיות שהמזכירה נתנה לו, השלג והאור הכאיבו לעיניו מקצת מכיוון ששהה כל כך הרבה זמן בחדר חשוך. הוא ושאר החוליה הסכימו להיפגש בבר, מחלתו לעולם לא תוכל להירפא אלה עם כן הם יצליחו לקחת את התרופה. אך לקונור לא היה זמן או לב לחשוב על דברים אלה אז הוא המשיך ללכת במדרכה שמובילה לבר, השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת והשמש התחילה לרדת על הרקע הכחול של השמיים שנהיים חשוכים יותר ויותר עם כל דקה שעוברת. הרחובות הקטנים של הבונקר נראו כלום לעומת הסיפורים שג'וני סיפר לו על הערים הגדולות של פעם, החורבות של "גורדי השחקים" והמגדלים כבר מזמן רק קטע מפני השטח ולא מתיימרים גבוהה בשמיים. השלג עדיין ירד וגרם לכל העיר להיראות כישנה, עם קונור היה חדש פה הוא היה חושב שהוא לבד בעיר רפאים עם לא האורות שמסביב וקולות הצחוק המזדמנים. אחרי כהליכה של כרבע שעה הוא עצר מול בניין אפור עם צרורות של אורות ושלטים מאורות ניאון שהכניסו חיים לפינה הזאת של העיר, למקום קראו "הבלוק" מכיוון שהוא היה ממוקם בסוף הרחוב הראשי שקונור הלך בו לפני כמה דקות. הבלוק היה המקום שאליו קונור תמיד הלך עם חבריו לשעבר, הוא אף זכר את הפעם שהלך עם אביו לבלוק. הוא היה כל כך מסוחרר עד שלמחורת בבוקר הוא קם במרפאה עם קנס על נזק לרכוש. הוא שמע שאון עולה מהחנות והבין שהוא כנראה נכנס לשם בשעות היותר עמוסות שם, ידית הברזל צרבה קצת את ידו של קונור וזה היה בלקח שלו שלא הכין כפפות. הוא נכנס לבר וראה אנשים יושבים כמעט על כל שולחן פנוי, זרים מכרים וקדטים אחרים שהחליף אתם מילה פעם. נראה שכאילו אף אחד לא שם לב שקונור נכנס לבר, אפילו לא השומר. כנראה המזכירה הייתה סתם מוכת אהבה כלפיו. הוא חיפש את השולחן שלו ושל חבריו ואחרי חמש דקות הוא שמע קול קורא בשמו מאחורי, זו הייתה קרולין והיא הייתה לבושה במעיל אדום ושרשרת מוזרה שקונור לא זכר. השולחן כלל את קרולין,קני,המפקד ולהפתעתו הגדולה גם הרופא של קונור היה שם, מרק. קריאות של שלום ושריקה לא הגיעו, כל החבורה נראתה עצובה מקצת. מרק הסתכל על קונור במבט מוזר ועיקם את פיו מעט, קונור לא חיבב אותו מהתחלה ולכן פשוט הנהנן למרק כאות שלום וישב על השולחן.
"קונור, איש המאה. שב" אמר מרק שנראה היחידי השמח מכל החבורה.
"נחמד לראות אותכם כאן-” בירך קונור "אני מקווה שיש תוכנית או לפחות משהו"
המפקד ניקה את גרונו וקרולין נתנה לקונור חיוך מדאיג
"טוב, ככה זה אמור ללכת. המועצה מאפשרת לנו לפתוח בפעולה בתנאי שזה לא יפגע בבונקר או בתושביו, וגם הם דורשים שחוץ מהתרופה שלך נביא גם קצת טכנולוגיה שלנו שנגנבה ותרופות לאזרחים"
"נשמע מעולה" גיחך קונור, המפקד לא זע ונראה שחיוכו של קונור לא היה במקום
"אבל הציוד שהם מספקים לנו קצת זול ומועט, אני לא מאשים אותם אבל צריכים לקחת קצת יותר. הם הקציבו נשק ותחמושת לכל א-”
"רגע,” אמר קונור בקול מודאג מקצת, הוא לא הבין דבר אחד.
"למה הוא פה?” ונתן למרק מבט נבזי, מרק השיב לו בחיוך המחליא שלו עוד פעם וקונור גלגל עיניים ורצה לקבל תשובות. האם מרק ילך אתם?
"מרק פה כי הוא רצה לעזור לנו"
"אתה צוחק עלי נכון?” סינן קונור למפקד והרגיש את אגרופיו נהיים מתוחים מתחת לשולחן
"אני נראה לך צוחק?” אמר המפקד בלי להביט לקונור בעיניים, הוא הסתיר משהו. היה אפשר לראות את זה
"תביא לי להבין, רופא שלא החזיק אקדח צעצוע בחיים שלו הולך לבוא איתנו ויכביד על המסע שלנו?” קונור הסביר את עצמו ומרק הפריע למשפטו עם גיחוך קל שרימז על כל הזלזול שבעולם.
"רופא עם חמש יחידות של המשטר וידע קרבי, אני ילך אתכם כדי להציל את החיים שלך אידיוט גמור שכמוך-” קונור קם כדי לסתום את פיו אך קרולין החזיקה את גופו במקום ולאחר חמש דקות הכאב בחזה של קונור היה גדול מנשוא והוא ישב כשכעס וחרטה על פניו, הוא לא הרגיש כה עצבני ואלים אף פעם.
"הווירוס עושה את שלו רבותיי, הנער הזה יהרוג את עצמו עם הוא יתנהג כמו גור"
"אני נשבע שאני-”
"שתעשה מה? תהרוג אותי? אני הדבר היחידי שמקפיד על החיים העלובים שלך אז תלמד איך להתייחס למבוגרים ממך פרחח" קונור שתק וקבר את ראשו בין ידיו, הוא היה חייב לצאת. יותר מדי חם ולח והריח של הבר מזוויע אותו עד עמקי נשמתו. מרק נמאס עליו והוא יוכל להתנקם בו לאחר מכן, הוא היה מוכרח לנשום אוויר. קונור זינק ממקומו בעודו מחזיק את פצעו בחוזקה ורץ לכניסה, בעודו יוצא מהדלת הוא מעד על המדרגה המכוסה בקרח והרגיש את העולם מסתובב מולו, הוא הרגיש רטיבות וקור מקפיא אך גם חום מראשו. הוא נפל על המדרכה הקרה ונחבט בראשו, הוא לא איבד את הכרתו אך הרגיש חסר כוחות לגמרי. לאחר כדקה הוא שמע את חבטת הדלת מצליפה נגד האוויר הקר וקולה של קרולין קורה בשמו. הוא לא שמע כלום, הוא רצה לנוח. אולי למות בשלג הקר במקום שנחשב בשבילו כמפלט.
"אלוהים אדירים קונור, קום!” צעקה קרולין והתכופפה לעזור לו, הוא הרגיש את חום אצבעותיה על זרועו אך הוא לא היו בו הכוחות כדי לקום
"הראש… הראש" הוא לחש בגמגום קל והרגיש את ידה של קרולין מגששת את קרקפתו.
"זה יהיה בסדר רק פצע עור אני לא מרגישה בשר, אתה חייב לקום קונור את תחלה בהיפוטרמיה"
קונור אגר את כל כוחו וניסה להרים את ידו, המעיל שלו חזר לחמם אותו והוא הרגיש פחות חסר אונים. ידה של קרולין תפסה את שלו והוא התרומם בזהירות, תנועות חדות עם ראשו גרמו לו להיות מסוחרר ולהרגיש נורא. הוא שאף קצת מהאוויר הקר והוא מילה את ראותיו כמו קוצים קפואים של קרח, קונור השתעל ונתמך בגופה של קרולין עד שיוכל לעמוד לבד.
"אנחנו הולכים להיכנס אתה תגיד שפשוט נפלת, בסדר?” לא היה לקונור כוח להוציא מילים מפיו לכן רק הנהנן בתנועה חלשה וניסה את הכי טוב שלו להיראות נורמלי, הוא נכנס לבר ועוד פעם המחנק מילא אותו בסחרחורת. הוא נשם עמוקות והמשיך ללכת לשולחן, הפצע בראשו שרף אך קונור התעלם מהכאב ומצא את דרכו לשולחן ששאר החבורה ישבה בה. הוא המפקד וקני העבירו מבטים אך הוא לא רצה להסתכל על מרק, הוא שנא אותו.
"קונור את בסדר?” שאל המפקד בקול צורם שהכאיב מקצת לקונור,
"לא הייתי יכול להיות יותר טוב" אמר בבלבול והיה צריך לקוות שהם לא יחשבו שקרה משהו.
"מעולה, עכשיו בבקשה ממך שב ועל תצא עוד פעם לשיחה הזאת יש מניע חשוב מכל כאבי הראש בעולם" קונור היה בטוח שקרולין המציאה משהו על כאבי ראש. קני והוא החליפו חיוך קטן ביניהם ונראה כאילו שאף אחד לא שם לב, אחרי מבט ארוך ברשימה שהמפקד קרא הוא הסתכל על קונור בפנים חתומות שעוררו תחושות מסתוריות בליבו.
"יוצאים מחר בבוקר, יספרו לאביך מה קרה. אסור לך לקחת שום דבר חוץ מהבגדים שלך ואת השאר הבונקר יספק, אנחנו יוצאים למשימה כללית ומסוכנת אני לא רוצה לראות אותך ואת דוקטור מרק רבים עוד פעם, מובן?”
מרק ענה באדישות האופיינית שלו והסתלק כלא היה, אחרי שהמפקד הלך קונור קרולין וקני נשארו בבר והזמינו משקאות לכולם, אף משקה לא היה יכול להכין אותם.