הילדה באדום חלק ב' (העלאה שנייה)

חרבו של קארי וויתרה וחזרה למקומה בחגורתו. "ויל!" צעקה אמריט. "פעמונים!" צעקה בקול רועד.
זרועות כוח האנרגיה של ויל התמוגגו למשמע המילים הרכה. גם פניו נמלאו אימה.
"מה זה אומר?" שאל קארי לא מבין. "האגדה…" החלה לומר אמריט. "הם לא שיקרו…" מלמל ויל.
אריאנה נפלה בקול חבטה בתוך הביצה והחזיקה בגרונה מתנשפת.
נשימתה של אמריט נהייתה כבדה ודמעה ירדה מעינה הימנית.
"אמריט!" צעק קארי. הפעמונים התחזקו עוד ועוד. "מה זה אומר?" שאל. "הא!" צעקה אריאנה וכיוונה את הנונצ'קות שלה לעבר ויל ואמריט.
"לא!" צעק קארי וחסם אותה. "מה אתה עושה!" שאגה עליו. "תשתקי לרגע!" צעק עליה קארי. שקט שרר ואז גם פניה של אריאנה עטו אימה.
"פעמונים…" לחשה.
"מה זה אומר?" שאלה קארי. "זה אומר שאנחנו גמורים" אמרה אמריט בקול רועד. "זה אומר שאנחנו נאכל לאט לאט על ידי החיה" אמר ויל.
"לא. לא!" צעקה אריאנה. "אי אפשר לברוח מזה ארי" אמרה ויל בקול רגוע וחצי חיוך עצוב.
"אריאנה!" ניער קארי את שותפתו. "מה זה אומר פעמונים?" שאל וקיווה שבפעם האחרונה.
"דבר אחד אני אגיד לך, זה לא אומר משהו טוב…" אמרה ובחנה את היער ואת קולות הפעמונים הרכים שבקעו ממנו..
"בוא" אמרה ולקחה את ידו של קארי והחלה לרוץ לעבר היער. קולות הפעמונים התחזקו. "אתה טירון קארי, אתה לא שמעת עדיין על האגדה" אמרה והסתכלה לשני צידי היער.
"מכאן" אמרה ומשכה אותו לצד הימני.
"איזה אגדה?" שאל קארי בין נשימותיו. "האגדה…" אמרה אריאנה כתשובה. קארי גלגל את עיניו. קול הפעמונים התחזק.
צלילם היה נקי ורך. צלול כמי המפל המכושף ביער הגלולות. "חייבת להיות דרך לברוח מכאן!"
צעקה בייאוש אריאנה. "זה היער שלא נגמר!" צעק קארי. "איך את רוצה שנצא ממנו?"
"לא יודעת." אמרה אריאנה ונעצרה. קולות הפעמונים היו ברורים. היא הסתובבה אל קארי. שערו הבלונדיני החלק ועיניו הכחולות הכהות זהרו בתוך הלילה השחור.
היא התקרבה אליו, תפסה בשתי זרועותיה את חולצתו ונישקה אותו.
הוא נישק אותה חזרה. "זה הסוף" אמרה. "זה לא חייב להיות הסוף" אמר.
"נילחם, תמיד אפשר להילחם" אמר. "אתה תמים קאר. אתה לא יודע עד כמה העולם הזה מושחט. מזה אי אפשר לברוח".
"קארי הביט עליה עצוב. הוא הרים את סנטרה עם אצבעו. "תמיד יש סיכוי, השאלה עם את מוכנה להילחם עליו." אמר וחזר לנשקה.
קולות הפעמונים החלו להיות צורמניים. קולם כבר לא היה צלול ורך. הוא היה צורמני. חורק. "אתה לא מת היום. לא במשמרת שלי" אמרה וחטפה את ידו בשנית. היא דחפה בידה השנייה את השיחים הצפופים וקפאה כשהבינה לאן הגיע. הם הלכו רחוק ככול שיכלו מהביצה והינה היא, מולם.
ויל ואמריט עמדו שם, עדיין קפואים מפחד. כאילו הזמן עצר מלכת.
דמות שחורה עם שתי קוקיות קצרות עמדה צמוד לאחד העצים הרחוקים מהביצה. "אני משתגעת" אמרה אריאנה על סף בכי.
קארי הביט המום במתרחש, עדיין לא מאמין. "אני כול כך מצטערת קארי" אמרה אריאנה. "זו השנה הראשונה שלך וכבר אתה עומד למות" המשיכה ביגון. קארי שתק ובחן את הדמות.
מלבד קוקיות קצרות הוא לא הבחין בשום דבר אחד לאור האפלה ששררה ביער.
בכול שנייה שעברה קולות הפעמונים נהיו חזקים יותר, צורמים וחורקים יותר. הם כבר ממש הכאיבו באוזניהם.
הדמות כאילו השתגרה מעץ לעץ בכול צלצול פעמון חורק. כול עץ היה קרוב יותר ויותר.
עכשיו הפעמונים הפסיקו. דממת אלחוט שררה בביצה האפלה וכולם עמדו דום.
הדמות התקרבה בצעדים איטיים, מעיפה מים בכול צעד שהיא עושה.
"היי ויל" אמרה הדמות המסתורית. היה לה שיער חום קצר שהיה אסוף לשתי קוקיות קטנות והיא לבשה מכנסיים אפורים רפויים וגלימה אדומה בוהקת שהסתירה את כול גופה.
עיניה לא נראו בחושך ששרר ובקושי את פניה ראו.
הילדה צחקה צחוק מוזר. מתוק מידי, כמו הפעמונים שהושחטו אט אט.
צחוק מתגלגל וחלק. פניו של ויל היו רציניות, אמריט הייתה מבועתת, אריאנה התחילה לבכות וקארי… קארי שתק.
"אז… שנה א'?" ניסתה לפתוח בשיחה. "יפה קארי. יפה מאוד. אני בטוחה שלא ציפית למות בשנה הראשונה שלך, אבל היי, תמיד יש פעם ראשונה…" אמרה ברשעות.
קארי נסוג.
"אם?" שאלה את אמריט. "גדלת יפה" אמרה בצחוק. "מה? מה קרה? למה כולכם שקטים?" שאלה ב'תמימות' הילדה.
"אני יכולה לנצח במשחק השקט מהר יותר משתוכלו לדעת…" הרהרה.
"אתם אוהבים את הגלימה שלי?" שאלה בחיוך. "היא הייתה של אמא שלי" אמרה והיה משהו בטון דיבורה שבישר על אסון מתקרב.
שוב חזר הצחוק המפחיד שלה. מתוק מידי, חמוד מידי. מזויף. הצגה שלא עובדת.
"הייתי הורגת בשבילו" אמרה הילדה. "מזל שזה היה של אמא" אמרה בחיוך והוסיפה: "לכן לא הייתה לי בעיה גדולה להרוג אותה".
היא חייכה חיוך גדול וצחוקה חזר. קארי לא יכל להמשיך עם הצחוק המשגע הזה. אריאנה התחרפנה לגמרי, אמריט נפלה על בירכיה מנסה להשלים עם הגורל וויל עמד. פניו עדיין רציניות.
"בחייכם, תחייכו" אמרה בצחוק הילדה.
"רוצים לשחק? שאלה.
אף אחד לא ענה.
"אני אתן לכם שלוש שניות לברוח ואז אהרוג אתכם".
אף אחד לא זז. "1…"
החלה הספירה. אריאנה הסתכלה על קארי ותפסה בידו חזק. "2…"
המשיכה הילדה. אריאנה התחילה לרוץ אך קארי לא נע ממקומו. "לכי" אמר לה ודחף אותה קלות. היא לא היססה וברחה לכיוון היער.
"3."