הלא נודע- תחושת העייפות

רצתי ורצתי ורצתי. לא עצרתי לרגע. לא לנשום, לא להסדיר את נשימתי, לא ללגום מים דמיוניים.
המשכתי לרוץ, כי חיי היו תלויים בכך. עיניים כבר נעצמו כמעט לגמרי וראיתי רק חושך בעיר המוארת.
כבר הייתי רחוקה מהם. כמה קילומטרים, אבל מהיכרותי איתם, הם יכולים למצוא אותי בקלות. הם רק צריכים לרצות.
הנה זה! הנה בניין השגרירות!
פתחתי את דלת הזכוכית בסערה, והסתכלתי על המקום. הוא היה נקי ומצוחצח, כולם שם היו בחליפות הדורות ונעליים מבהיקות.
הסתכלתי על שרשרת היהלום שלי.
אמי הביאה לי אותה לפני שמתה.
הסתכלתי על האנשים בחליפות והם החזירו לי מבט, מעט מבוהל.
חייכתי ואז נפלתי על הרצפה בכניעה.
"תזמינו אמבולנס!" צעקו, והכול השחיר…
——————
"איך את מרגישה?" שאל אותי איש אחד. חשבתי שזה הרופא אבל טעיתי. הוא בא לקחת אותי! הוא אחד הסוכנים שלהם!
"אני דון אדגר, סוכן בכיר בסוכנות המיוחדת לביטחון המדינה" אמר האיש שישב על כיסא לידי.
"אתה כאן כדי לקחת אותי?" שאלתי בחשש.
"לא, אני כאן כדי לשאול אתך כמה שאלות. אוקי?" אמר בעדינות.
היה לו שיער שחור ועיניים כחולות שובות.
הוא נראה לי עדין וטוב וטהור.
"למה הסוכנות המיוחדת מטפלת במקרה שלי?" שאלתי.
"את הוחזקת בשבי, נכון?" התערב השני.
לא עניתי.
"אנחנו עוקבים אחרי טרוריסטים שהצליחו להגיע לממשלה. אנחנו צריכים הוכחה חותכת לכך שהם מושחתים" אמר השני.
"אז למה אתם צריכים אותי?" שאלתי.
"ביום שנעלמת, בין השעות תשע בבוקר לשתיים בצהריים, נעלמו שמונה חברי סגל בממשלה. היום, אותם חברי סגל נעלמו ולאחר שנמצאת, חזרו למקומם" אמר דון.
"אם אנחנו נראה לך כמה תמונות של אנשים, תוכלי להיזכר בחוטפים שלך ולזהות אותם?" שאל דון.
"לא" עניתי חד משמעית.
"את בטוחה?" שאל השני. "הרי נעלמת לשבועות רבים" הוסיף.
"אני בטוחה" השתעלתי.
"למה?" שאל דון.
"כי הדבר היחיד שאני זוכרת זו תחושת העייפות הבלתי נגמרת שהייתה לי כול אותו זמן…" מלמלתי. הסוכן השני לחש משהו לדון. "אני זוכרת שהיה חשוך וכול הזמן רציתי לישון והעיניים שלי נעצמו והכול היה מטושטש וישנתי, אבל לא בדיוק…" אמרתי.
"מה זאת אומרת ישנת אבל לא בדיוק?" שאלה דון.
"קיוויתי שאתם תוכלו לומר לי…" מלמלתי.
"היא בטח סוממה…" לחש השני לדון.
העמדתי פנים שלא שמעתי את זה.
"אני בטוחה במתאיים אחוזים שהייתי צלולה לגמרי" הוספתי.
"כול מסומם יאמר את זה" אמר השני.
"אבל אני לא מסוממת" אמרתי.
"משהו פה לא מסתדר…" מלמל דון.
"את שרה ריגל נכון?" שאל אותי.
רעד עבר בגופי.
"לא…" לחשתי. "אני אמה טקון…" מלמלתי.
הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות.
"אמה ט…" התעצבן השני.
"את רוצה לומר לי שאת לא שרה ריגל?!" צעק.
"בן, תירגע!" נזף דון בשני.
"צא החוצה, אני אטפל בזה" אמר דון.
"אבל זו לא היא!" צעק בן.
"אנחנו עובדים לפי הפרוטוקול חבר. עכשיו צא החוצה ותירגע" אמר דון ובן ציית בעצבנות.
"פרוטוקול?" שאלתי.
"חשפנו אותך ליותר מידי פרטים. את נהיית כלי מיותר במשחק" התיישב דון והוציא אקדחו. "כלי מיותר במשחק? איזה משחק??" נלחצתי.
"היה נעים להכיר אותך אמה טקון" אמר דון וטען את אקדחו.
"ל…"
והירייה נורתה.
שוב פעם חזרה תחושת השינה התמידית.
אני מרגישה שאני ישנה, אך אני בהכרה מוחלטת.
כנראה שלא נועדתי להצלה.
כנראה שתמיד אשן ותמיד אהיה עייפה…