המעשה ההגון ביותר

הזקן ישב על כיסאו בבר, מביט סביבו בעיניים יוקדות. זה היה הבר השלישי שנכנס לתוכו היום וטרם הזמינו איש למשקה. הוא הוציא ידיו מכיסי מעילו הישן והמרופט וניגב את אפו האדום בסמרטוט ישן. לעזאזל, חשב, כבר תקופה ארוכה שלא הולך לו. איש לא מזמין אותו למשקה. האנשים השתנו מאד בתקופה הזו, לא כמו פעם כשאהבו לשתות בצוותא! היום כל אדם לעצמו. העצב שעל פניו הפך לעייפות שהתפשטה בכל עצמותיו הזקנות. הוא כבר עמד לקום ולעזוב, כשראה את הצעיר שהכניס ראשו מבעד לפתח הבר, סוקר את האנשים בפנים. רגע אחד נפגש מבטו בזה של הזקן, אחר, בחיוך, נכנס פנימה והתיישב לידו.
"הה, אהלן מתושלח!" אמר בחביבות. "אפשר להזמין אותך למשקה?" הוא לא היה זקוק לתשובה, פניו של הזקן אורו. "פעמיים ויסקי!" קרא לעבר המוזג. "היי", נאנח, "אני זקוק למשקה, אך שונא לשתות לבדי".
"שמע", אמר הזקן, "פניך מוכרות לי מאיזה מקום".
"אני מסתובב פה די הרבה", אמר הצעיר, "אני גר בסביבה. מפעם לפעם יש לי בעיות עם האישה ואז אני קופץ לברים. אתה מבין, לא כן?" הוסיף וטפח לזקן על גבו.
"הו", הזקן החזיר את כוס המשקה לשולחן והשתעל קלות. "אתה שואל אם אני מבין, מה? אל תשכח שלא נולדתי אתמול. משום מה נדמה לכם הצעירים, שכל הבעיות שלכם לא היו קיימות בעבר. אך דע לך שבזמני היו והיו בעיות בין בני הזוג. למעשה", הוסיף כממתיק סוד, "הייתי בעצמי מאין יועץ לא רשמי לעניינים כאלו."
"או", פניו של הצעיר הרצינו. פתע נזכר הזקן מאיפה הוא מכיר אותו: בימים האחרונים היו פנים אלו מביטות אליו בכל אשר פנה. כמובן, הרי הצעיר עצמו אמר שהרבה לשהות בברים. איזה עניין יהיה לו לעקוב אחרי זקן שכמותו. "ודאי חוסר המשקה בזמן האחרון פוגע בכוח השיפוט שלי", הרהר. בכל אופן קיווה שמזלו ישתנה מהיום לטובה, הרי הצעיר אמר שהוא מרבה לשהות בברים.
"קח עוד משקה" ידו של הצעיר שדחפה כוסית לפניו, העירה אותו מהרהוריו. "אז אתה מבין די טוב בעניינים כאלו, מה?" שאל.
"בהחלט, בהחלט". הזקן לגם בבת אחת את הכוסית. "איך שאתה רואה אותי, הייתי נשוי כבר פעמיים! ותודה על המשקה, בדיוק היום חשבתי שלא הולך לי בסביבה הזאת ושקלתי כבר לעבור למקום אחר, אתה מבין אני חסר בית…"
"מה דעתך אם כן לקפוץ אלינו לשיחה קצרה", אמר הצעיר, "כמובן שלא אקפח אותך", הוסיף וקרא לעבר המוזג: "בקבוק ויסקי בבקשה!" פני הזקן קרנו משמחה, הרגשתו שמזלו השתנה לטובה גברה. "תראה אשתי עובדת כרגע, אביא אותך לביתי ואחר אקפוץ להביא גם אותה", אמר הצעיר. "בדרך אספר לה שאתה איזה קרוב שלי שבא אלינו לביקור. כך שכשנגיע הביתה נוכל לקיים שלושתנו שיחה חופשית…"
"רעיון לא רע" אמר הזקן ומיהר לתחוב עמוק לתוך מעילו הבלוי את בקבוק הוויסקי, לפני שקמו לצאת.
הם נסעו כמה רחובות במכונית של הצעיר. הזקן קצת הופתע למראה הבניין הנושן לתוכו נכנסו. הוא ציפה לפי הופעתו של הצעיר, שהלה יגור בבית יותר מהודר. בעלותם במדרגות מעד לפתע הזקן ורק אחיזתו במעקה מנעה את נפילתו. הצעיר חיבק אותו ועזר לו להתיישר.
"תודה", גנח הזקן, "אתה מבין, המדרגות האלו קשות לרגלי הזקנות…" הם נכנסו לדירה קטנה.
"שב כאן", אמר הצעיר. "אני קופץ כבר להביא את אשתי". הוא נפרד מעל הזקן בחביבות, אך מיד כשסגר את הדלת מאחוריו עלה חיוך מרושע על פניו. אם כן, תכניתו הצליחה. הוא כמעט דהר במורד המדגות. זה שלושה ימים עקב אחר הזקן השתיין והמסכן הזה, האדם האידאלי לתכניתו. מצד אחד, שיכור ומבולבל דיו כדי להלביש עליו רצח ומצד שני, יהיה לו יותר טוב בבית כלא. שם לפחות ידאגו לו למגורים חמים ופת לחם. למעשה הוא לא היה הטיפוס של רוצח ללא מצפון, אך הנסיבות דחפו אותו לכך. המאהבת שלו, לחצה עליו בזמן האחרון שיעביר אותה מהדירה הנושנה הזאת לדירת פאר. אחרת, איימה, תספר לאשתו העשירה על כל הפרשה… הוא לא התכוון להיכנע לסחטנות, אף שהעמיד פנים כמקבל את דרישתה. היום, לפני כמה שעות, בא אליה וחנק אותה. עכשיו הביא את הזקן לדירה. הוא ידע שהמנקה שבאה פעם בשבוע, שלא ידעה כלל על קיומו, צריכה להגיע כל רגע, היא תגלה את הגופה עם הזקן השתוי, שוודאי לא ימצא הסבר לכל העניין. חוט החניקה היה מוטל ליד הגופה והמשטרה תשמח להאשים את הזקן…
בדירה הקטנה, קם הזקן על רגליו וסקר במהירות את הסלון. הוא לא מצא דבר בעל ערך. אחר פנה ופתח בזהירות, טיפה, את הדלת של החדר. שם, על המיטה, הייתה שוכבת צעירה אדמונית. הוא הביט רגע בגופה התמיר ובשערותיה הפזורות על המיטה. ודאי אורחת שנרדמה ושהצעיר לא טרח לספר לו עליה, חשב, וסגר את הדלת. בהתרגשות שלח ידו לתוך מעילו והוציא ארנק. היה זה ארנקו של הצעיר, עליו שם עין עוד בבר ואותו שלף מכיסו האחורי, בעת המעידה המדומה שביים בחדר המדרגות. הוא בדק את הארנק ביסודיות. היו שם כמה מאות שקלים ומסמכים אישיים של הצעיר. הצעיר נהג כלפיו בהגינות, הרהר, ובין כה וכה אין לו צורך בתעודותיו. הוא הניח בזהירות את המסמכים על השולחן הגדול במרכז החדר, כדי שהצעיר ימצא אותם מיד כשישוב. לפני שעזב הביט סביבו בסיפוק: בנסיבות הקיימות, היה זה הדבר ההגון ביותר מצדו לעשותו.