הצד השני של התפוח- הקדמה

הקדמה: לפני שאני עורק לצד השני
"אתה לא תעיז" מלמל פופובסקי. גיחכתי. שום דבר לא שינה לי כרגע, לא העובדה שאני הולך לעשות את הדבר הזה, ולא העובדה שאני משאיר אותם ככה. כלום. אני הריי שום דבר. רק כלי במשחק שלה, רק רצון בילתי ממומש, רק… רק עוד X במשוואה שלה.
אני לא רוצה את זה.
"אני אעשה מה שבאלי, חתיכת רוסי מטומטם, וברגע שאתה תגיד לי, תאיים עליי, או תעיז לעשות לי משהו!" הרעמתי, כבר לא הייתי לואי הילדותי והנערי, בעל הבעיה המוזרה. לא. אני שוב בן 17. זהו. חלאס. אף אחד כבר לא מחליט עלייה. קמתי מהכיסא והנחתי בחוזקה את הידיים על השולחן המעוגל, נשענת עליו, מתנדנד מעט. האדמתי, יכולתי להרגיש עד כמה אני מאדים. יכולתי להרגיש אין אני מתחמם בין רגע, איך אני משתנה בין רגע, בגלל מילה אחת. "אתה הולך לחטוף"
התיישבתי על הכיסא בחזרה. פופובסקי נאנח. הוא התיישב, והניח את ידיו על השולחן, הוא נשען טיפונת קדימה, מכופף את גבו ומציץ אליי מתחת למנורה הקטנה, ששמשה אותו בשביל לחקור אותי.
"אני מצטער לואי" הוא מלמל. "אני יודע שפייר ואניטה היו חשובים בשבילך, אבל זהו. הם ערקו לצד השני, אין פה כבר טוב או רע" הוא נאנח.
"פייר הזה היה סתם מניאק, ממנו לא אכפת לי" אמרתי בכעס. הוא עד כדי כך דפוק?! הוא לא יכול להבין מה הולך פה?! "אניטה… אניטה… אניטה דווקא כן" אמרתי במין כעס. המפקד הזה, שמלווה אותי כבר פאקינג חמש שנים, עדיין חושב שאני לואי הנאיבי עם הכינור המסכן, היהיר והשחצן והקתולי. לא.
זה לא אני.
זה ממש ממש ממש לא אני.
"אם הם ערקו לצד השני" אמר פופבסקי ביתר קשיחות "זאת אומרת שהם בוגדים, לא אהבתי את פייר מלחתחילה. הוא תמיד היה מעצבן" הוא התיישר, ושילב את ידיו על התלבושת הצבאית שלו. "אבל אניטה.." הוא הניד בראשו במין עצב "באמת שזו אבדה יקרה" הוא אמר. אבל אז הניף את אצבעו לעברי "אבל אפשר לתקנה!"
הרגשתי איך אני מאדים. הברט האפור שלי איים ליפול מהתלתלים השחורים הארוכים למדי שלי. החליפה שלי כבר הייתה רטובה מרוב זיעה, וההרגשה שלי הייתה בדיוק כזו. רטובה. חלקלקה. מתפתלת.
" אי אפשר, רוסי מזדיין, אי אפשר! אתה לא קולט?!" צרחתי. קמתי ועליתי על השולחן, שטיפונת התנדנד מתחתי. נעמדתי עליו, בדיוק מעל פרצופו הזקן והרוסי של פופובסקי. הרצון שלי לבעוט לו בראש, היה כול כך חזק, אבל אמרתי לעצמי שאני עוד צריך אותו. הכעס מילא לי את הראש ולא נתן לי לחשוב. מדי התחלתי לצעוק, בלי לחשוב על מה שהולך לקרות.
"אתה לא קולט?! אם הם עברו, זה אומר שמשהו דפוק בצד שלנו!" הנפתי את ידי לכול עבר "אניטה מעולם לא הייתה נגררת אחרי פייר, אלא עם הייתה מסכימה איתו" צעקתי. לא יכולתי לסבול את זה יותר. פתחתי את פי לצעוק שוב אבל פופובסקי קטע אותי.
"תקשיב ילד, אני המחליט פה" הוא אמר בכעס "זה 1, 2, היא הייתה מאוהבת בו כבר ארבע שנים… מבין?"
"הייא, לא,הייתה,נגררת,אחריו,אחרי,מה,שעשה,לה!!!!" צעקתי. מה שקרה עבר אל מול פניי במהירות, לא יכולתי להבין למה פופובסקי עד כדי כך מטומטם. איך הוא לא מבין המ הולך פה. לא. אניטה עושה את זה בגללו, אחרי שהוא אנס אותה, ואחרי שהוא רצח את ההורים. אחרי כול זה. לא. ממש לא. אני לא אתן לזה לקרות. לא. זה לא יקרה לעולם. הוא לעולם לא יפגע עוד באניטה. הכעס מילא את ראשי ואת כול גופי. בעטתי בחזהו של המפקד הרוסי והזקן. הוא עף אחורה, אבל קם במהירות, אוחז במקום בו פגעתי. שום רגש של חרטה או כאב נוצרו בי. לא סלחנות ולא רחמים. כלום. שום כלום.
אחרי שעובדים במקום הזה, ועוד ללא רצונך- צריך להבין שאלו החיים שלך. התרגלתי.
פופבסקי השתעל פעמיים ואז קם באיטיות.
"כול הכבוד ילד. אבל זה לא המבחן שלך" הוא אמר במין גיחוך. התיישבתי על השולחן, מבין שהוא גובר עליי, הוא יודע מה הוא הולך לעשות, ועם הוא יעשה זאת-אני אושמד.
"המבחן שלך, הוא להאמין בעצמך, ולא באניטה יעקובי ופייר מוראנג' הדפוק, טוב?" הוא ניגש אליי, ושם את אצבעו אל מול פרצופי. כמו אקדח. הנהנתי.
הוא התיישב, כאילו כלום לא קרה. הוא ניער את בגדיו והתיישב.
"בסדר ילד, אז ככה" הוא הסתכל עליי במבט רושף "אתה נשאר כאן. כמו שאמרנו לכם בתחילת ההכשרה- נשאר רק אחד… וכנראה, אתה זה שנשאר."
הנהנתי.
"אז למה הם עברו?"
"כי הם הבינו… כי הם חשבו לא נכון.." הוא הרכין את ראשו. "כי הם… השתנו" הוא התפתל לאחר שתיקה קצרה.
גיחכתי. ידעתי שיש משהו דפוק בצד שלנו, ולא. אלו לא רק השירותים.
"מצחיק מאוד" פניי הרצינו " הם הבינו משהו.. שאתה לא רצית שהם יבינו… נכון?" שאלתי. רציתי מגם להבין, לראות מה גרם לאניטה לעזוב.
"הם… הם.." הרוסי השתתק. נאנחתי."אל תפחד, אני לא אעזוב. אני אעזוב רק עם יקרה דבר אחד- וזה משהו שאני רוצה לראות עם הוא כזה" אמרתי בשקט. פופובסקי בלע את רוקו ואמר בשקט.
"הם הבינו… למה אנחנו קיימים. אנחנו והצד השני. והם חשבו שהגיע הזמן לשנות את זה" הוא מלמל.
"אני גם יודע יודע למה אנחנו קיימים" כיווצתי את גבותיי, הלראות כאילו אני לא מבין. מה שהיה נכון. אני ידעתי, הבעיה היא, זה שזה מעולם אל נראה לי לא נכון. תמיד קיבלתי את זה, בהשתייכות ובמין הכנעה והסכמה, וממשיך הלאה.
"נכון, רק שהם ידעו מעבר. בגלל פייר" הוא הנחית את אגרופו בחוזקה על השולחן. "אסור היה לתת לו להיות מדריך" לפני שהספקתי להגיד משהו, לשאול, הוא המשיך "הם החליטו שזה דפוק, והחליטו ללכת" מבטאו הרוסי חזר. "אני עדיין לא מבין למה"
נאנחתי. זה היה פשוט בלתי נסבל.
"איך אני מחזיר אותם?"

פרק ראשון: אניטה- רסיסים של זכרונות.