הצל….

"אלי…אלי…." הוא לוחש לי. אני קופאת על מקומי ומרגישה את נשימתו הקפואה על עורפי.
"לאאא! תעזוב אותי!!!" אני צורחת ותוך כדי דוחפת את ידי לאחור, כאילו מנסה להרחיק אותו ממני. אני יודעת שזה לא יעזור, הוא תמיד יחזור וידבק אליי.
"אלי… אלי…" הוא לוחש שוב. "למה את בוכה?" לוחש למראה דמעותיי.
אני מתיישבת על הרצפה הקרה בשתיקה וחופנת את פניי בידי. "די, תעזוב אותי, אני לא רוצה לגמור כמוהם. אמא…" בכיי הופך להתייפחות חזקה .
"זה בסדר, הם לא מתים, הם פה איתי. רוצה לראות?" שואל בקולו המלחשש, הקול שתמיד מעביר בי צמרמורת..
"לא, אני לא מאמינה לך! אתה מנסה לשטות בי. אתה תהרוג אותי בדיוק כמו שהרגת אותם." אני צורחת עליו. אני מסתכלת קדימה, מנסה לראות דרך החושך. דמות גבוהה של גבר מתחילה להתבהר לפניי. אני עוצרת את נשימתי ואומרת בקול חנוק, "אבא." הדמות מתקדמת אליי ואני נסוגתי אוטומטית.
"א. .אל תתקרב…" אני מגמגמת. "זה לא אתה האמיתי, אתה מנסה לרמות אותי, זה לא יעבוד לך." אני צורחת. אני מרגישה כמו אחוזת טירוף. כבר מזמן איבדתי את היכולת לחשוב בצלילות.
"זה אני ,חמודה, הוא לא הרג אותי," אומרת הדמות שדומה לאבי.
"אמא איתך?" שאלתי בזמן שהלכתי אחורה, מנסה להתרחק כמה שאפשר. הסתכנתי והעפתי מבט אחורה. רק חשכה מתמשכת נגלתה לפניי וקול מוזר בקע מגרוני כשהחזרתי את מבטי קדימה.
ראיתי את זה! הוא שינה צורה למישהו לא מוכר, מישהו שבהחלט לא במשפחה שלי
"אז אתה אוהבת את האני האמיתי?" שאל בגיחוך כשראה את מבטי. כל אחת איתה מביטה בו ככה אם היא היתה רואה אותו. אני דמיינתי מישהו גבוה שעיניו יוצאות מחוריהן, עם שיער שחור שרוף ובגדים חצי קרועים מלוכלכים חצי גותיים; אבל מה שדמיינתי לא הכין אותי לזה:
שערו לא היה שחור אלא בלונד, ובגדיו היו שלמים ונקיים. דרך חולצתו הלבנה/שקופה יכולתי לראות את
שרירי בטנו. תווי פניו היו כל כך מהפנטים שכמעט ולא שמתי לב לכך שהתקרב אליי.
בדיוק כשידו הקרה אחזה בסנטרי, ידיי הורמו שנית ופעם- דחפו אותו אחורה.
"לא! אל תתקרב! אני יודעת שזה לא אתה האמיתי! אתה מנסה לשטות בי, לפתות אותי כדי שתוכל להרוג אותי כמו שהרגת את…" צרחתי ונעצרתי באמצע. ידי כיסו את פי ודמעות חמות זלגו על לחיי.
"אתה… ככה אתה הרגת את אימי? אתה פיתתה אותה לבוא אלייך, וכשאבא שלי ראה אותה הולכת עם גבר אחר, הוא בא אחריה ואתה הרגת את שניהם…"
הוא התקרב אלי שוב, לא מופתע בכלל מהפגנת הכוח העלובה שהפגנתי לפני שנייה.

היא לא יכולה לפגוע בו, הוא ידע את זה. לא משנה כמה היא תנסה, היא לא יכולה להרוג אותו. היא פשוט פתטית.
הוא תחב את ידו הימנית לכיסו והוציא משם סכין קטנה; הוא החביא אותה בשרוולו.
"מה…מה אתה עושה? " שמע אותה שואלת בקול רועד בזמן שעצם את עיניו. הוא התרכז ודמות האשליה שלו התחזקה. קול לא מוסבר, (הוא היה נשי מידי בשבילו) יצא מפיה והוא פקח את עיניו.
אלי התקדמה לעברו לאט אך בהיסוס. נראה שחלק מהתודעה שלה עדיין עובד ולא נשלט על ידיו. הוא החל מתקדם לעברה בנחישות, מוכן לשלוף את סכינו בזמן הנכון.
כשהיתה כבר מספיק קרובה, הוא שלף את סכינו וקירב אותו אל פרצופה.
הוא צדק כשחשד שתודעתה עובדת, כי אם לא היתה, היא לא היתה מתרחקת מהסכין.
"אל תדאגי," לחש, מפתה אותה לחזור. "זה שום דבר. הכל בסדר."
הוא העביר את סכינו על לחייה בניחוחות, כאילו זה דבר שיגרתי אצלו (זה באמת היה).
הוא צפה בגופה מתעוות, ולבסוף מרפה. הוא באמת נהנה מזה. זה הסב לו אושר, להרוג ככה אנשים.
'זה לא מספיק,' חשב באכזבה. 'היא לא צורחת'.
הוא שינה את כיוון הסכין והוריד אותה לעבר צווארה ואז לגרונה, אבל לא עמוק מספיק, כדי שלא תמות כל כך מהר.
את האמת, הוא סתם הרג את ההורים שלה. הם פשוט היו זוג חסר מזל שנתקל בדרכו. למעשה, הוא אפילו לא ידע שיש להם בת!
הוא שמע אותה ממלמלת את שמות הוריה ורעיון זדוני עלה במוחו. הוא שינה את דמותו לדמות אביה. הוא ידע דרך המגע שלו איתה שהוא חשוב לה מכל, והרי מה יותר כואב למות בידי האדם החשוב לך מכל?
כשראתה את אביה, היא התחילה לחבק אותו. לזה הוא חיכה!
הוא התחיל לדקור אותה בגבה. היא השמיעה קולות כאב וייסור וכל צעקה שלה רק גרמה לו להמשיך.
"למה אמא… למה… אבא… אל תעזבו אותי… אני צריכה אותכם…" מלמלה בשקט.
המילים השקטות שלה לא הזיזו לו בכלל. הוא רצה להכאיב לה, הוא רצה להרגיש כאב. כבר שנים שהוא רוצח על אוטומט כמעט בלי לשים לב לרגשות של אחרים. הוא יודע שאיבד את קמצוץ האנושיות שבו כבר מזמן.
הוא ידע בדיוק איפה ללחוץ ומה לעשות.
"אף פעם לא היינו צריכים אותך, כשנולדת ניסינו להטביע אותך באמבטיה אבל השכנים התקשרו למשטרה, היית שום דבר בשבילנו, רק נטל אחד גדול. אני לא יודע למה מצאו אותך. למה שמישהו יחפש ביער וייקח אותך? היינו בטוחים שתמותי ברעב." הוא לא האמין שזה יוצא לו מהפה, שכל המילים האלה מתגלגלות לו מהלשון .לחייו התרטבו מהדמעות. זה הסיפור שלו, ככה הוריו נטשו אותו, ככה הם הרגישו לגביו . הוא לא הכיר את ההורים שלה בכלל או את הסיפור שלה, אבל הוא ידע שאם ישתמש בסיפור שלו זה יכאיב לה יותר מכל דבר.
הוא מחה את דמעותיו, נשם נשימה אחרונה הסתכל לעיניה כמו שהסתכל לכל קורבנותיו. הוא ידע שזה מנהג מגונה ושהם חוזרים לרדוף אותו אחר כך בחלומות אבל הוא הביט בה בפעם האחרונה ותקע את הסכין עמוק בתוך בטנה .
זה לקח 3 שניות. היא חרחרה לכמה רגעים ועיניה נפקחו לרווחה, אבל אי אפשר היה לטעות- זו הייתה נשימתה האחרונה .