תולעת סיפורים... ;)
מצטערת שזה לקח לי הרבה זמן...
לא כל מי שנרשם הופיע בפרק הזה... הוא יופיע בהמשך..
זו הפעם השנייה שאני מעלה. אני חושבת זה יצא יותר טוב :)
מה אתם חושבים?

הקעקוע- פרק 1

מצטערת שזה לקח לי הרבה זמן...
לא כל מי שנרשם הופיע בפרק הזה... הוא יופיע בהמשך..
זו הפעם השנייה שאני מעלה. אני חושבת זה יצא יותר טוב :)
מה אתם חושבים?

~מבטו של אופק~
"אופק! כמה פעמים אמרתי לך לפתוח את הדלת?!" צעקה עליי אמא.
היא לא רואה שאני עסוק?!
"חמש…. אם אני לא טועה…" אמרתי בציוניות.
הסתכלתי על עצמי במראה:
מושלם בעל שיער שחור ועיניים ירוקות, כאלה שאפשר לשקוע בהם.
כל הבנות מתות עליי, אומרות לי שאני חתיך…
אבל מה אכפת לי?
במילא כל הבנות אותו דבר…
"אופק! אתה כבר בן 16! אתה אמור לדעת לפתוח דלתות!" היא אמרה.
אמא הסתכלה על עיניי הירוקות בכעס. הרמתי גבה וחייכתי.
היא פלטה אנחת כעס, יצאה מעליית הגג (שבמקרה היא גם החדר שלי) והלכה לפתוח את הדלת.
זה תמיד הצחיק אותי. היא חושבת שהיא שולטת עליי…
תמיד ידעתי איך לקבל מה שאני רוצה.
ואם לא קיבלתי בהתחלה, תמיד בסופו של דבר קיבלתי את זה…..
מיששתי את הקעקוע שעל היד שלי…. המספר תשע…
אמא שלי תמיד אמרה לי שזה לא קעקוע.. שזה כתם לידה…
אף פעם לא האמנתי לה.
"אה!!!" שמעתי צעקת אימה מפיה של אמא שלי.
האורות החשיכו.
החסרתי פעימה.
מה קורה פה?!
רצתי לכיון הדלת, פתחתי אותה מעט והצצתי בזהירות מהחריץ.
ראיתי שם את אמא, מעולפת ולידה עמדו חמישה גברים בעלי משקפי שמש ומדי מדבירים.
היה ברור שהם לא מדבירים.
סגרתי את הדלת ונעלתי אותה.
התחלתי לרעוד.
מה הם עושים פה?!
מה הם רוצים?!
איך אני מסתלק מכאן?!
אין כאן חלונות בכלל!
מה אני יכול לעשות?!
התחלתי לחפש בפראות דרך כלשהיא, לצאת מפה.
כל דקה שחלפה נעשיתי לחוץ יותר, מודע יותר לזה שאין לי דרך לצאת מפה.
עגלי זיעה ירדו ממצחי. הלב שלי דפק בחוזקה.
לא ידעתי מה לעשות.
אחרי שחיפשתי בכל פינה אפשרית בחדר, שקעתי באכזבה.
פשוט בהיתי בשטיח באכזבה.
אף פעם לא אהבתי את השטיח הזה…
פתאום שמתי לב שבפינה של החדר לשטיח יש בליטה.
בחיים אמא שלי לא מרשה לדבר כזה לקרות.
הלכתי לאזור הבליטה. מיששתי את השטיח.
מוט מתכת?
הרמתי את השטיח. מתחת השטיח התגלה פתח עגול בעל ידית מתכת חלודה.
נשמתי נעתקה.
מה קורה פה?
בזהירות פתחתי את הפתח. ראיתי סולם שהוביל לחדר אפלולי וקטן בעל ריח טחוב.
נכנסתי בזהירות לחדר. על הסולם היה פנס. לקחתי את הפנס והדלקתי אותו.
כבר שכחתי מה קורה מחוץ לחדר.
שכחתי מהפחד.
רק רציתי לדעת מה זה החדר הזה.
האור מהפנס היה חלש, אך עדיין זה היה מספיק:
ראיתי בחדר שולחן עמוס שעליו היו מפות, ספרים מלאים בסימניות, ו-11 תמונות של ילדים…
ילדים בגילי…
עברתי על התמונות. מתחת לכל תמונה היה את השם של הילד.
לא הכרתי אף אחד מהילדים, אבל זיהיתי משהו משותף לכולנו.
כולנו ממוספרים.
לכל אחד מהילדים בתמונות היה מספר שונה….
נתקפתי חרדה.
לקחתי את כל המפות, הספרים והתמונות שהיו על השולחן והכנסתי אותם לתיק גב שמצאתי שם.
הסתכלתי לצד השני של החדר.
היה שם שולחן שנראה לי דיי מוכר. עליו היה ספר קטן, בצבע חום.
התקרבתי אל הספר.
לקחתי את הפנס וכיוונתי אותו לכיוון הספר.
זה יומן.
"רכושו של…. ג'יימס בראון?!" אמרתי לעצמי בלחש.
"אבא?!"
פתחתי את היומן.
ברגע שפתחתי את היומן נפלה ממנו תמונה.
תמונה שלי?!
בצד השני של הדף היה רשום משהו.
התחלתי לקרוא.
"כבר שנים אני מחפש ומחפש את הילדים הללו. הילדים המיוחדים האלה שבזכותם התיבה לא תימצא לעולם.
חיפשתי את הילדים האלה מכל העולם. מרוסיה עד לאפריקה, מיפן עד לאמריקה..
בכל העולם!
מצאתי את כל ה-12. כאלה שקיבלו את הסימן.
הצופן של…"
הדיו היה מטושטש. לא הבנתי מה כתוב.
המשכתי לדפדף ביומן. פתחתי את הדף כמעט אחרון.
"לצערי החשדות שלי אומתו. מישהו רוצה את הכוח לעצמו. מישהו מנסה למצוא את הילדים האלה ולגלות את מיקומה של התיבה. והמישהו הזה הוא לא אחר מ…
החייל הכי נאמן שלי.
אני בטחתי באיש הזה!
אני חייב לשמור על הסוד הזה!
הוא לא יגלה את זה!
הוא לא ישיג את הכוח!
אני לא אתן לו לגעת בבן שלי!"
רעדתי מפחד.
אני חלק מהילדים האלה?!
עכשיו אני יודע מי הם האנשים האלה.
הם מחפשים אותי!
סגרתי את היומן והכנסתי אותו לתוך תיקי.
התחלתי לחפש משהו שיעזור לי אולי לצאת מפה.
חיפשתי בין הדפים הרבים , בין המדפים בארונות,
בכל דבר!
לא מצאתי כלום.
התייאשתי.
לא ידעתי מה לעשות.
פשוט ישבתי על הרצפה המאובקת וטחבתי את ראשי בין ידיי.
כעסתי. בעטתי בשולחן הגדול בכעס.
"רגע…. אולי…" אמרתי. עלה לי רעיון.
אולי יש סיכוי קטן שיש משהו מאחוריי השולחן.
אני חייב לנסות.
נשמתי נשימה עמוקה. ידעתי שכנראה זה הסיכוי היחיד שלי.
גררתי בזהירות את השולחן. הוא השמיע קולות חריקה.
"היי! הילד בפנים!!" שמעתי מרחוק את קולותיהם של ה-"מדבירים".
הרגשתי כאילו הכה בי ברק.
הם דפקו בחוזקה על הדלת.
לא עניתי.
"תפתח את הדלת!!" שמעתי את קולו של אחד הגברים.
ידעתי שאין לי דרך חזרה.
המשכתי לדחוף את השולחן.
שמעתי קולות הטענה. כל גופי רעד.
נכנס ריח מוזר לחדר….ריח של….
עשן?!
נכנס עשן רב לחדר. השתעלתי בפראות והמשכתי לדחוף את השולחן.
הרגשתי חום לוהט. ידעתי מה זה אומר.
אש החלה להתפשט בחדרי.
עגלי זיעה עלו על מצחי. נלחצתי.
דחפתי את השולחן חזק יותר.
"נו כבר! נו כבר"! אמרתי לעצמי . ידעתי שאין לי עוד הרבה זמן.
הצלחתי להזיז את השולחן.
הרגשתי איך לאט לאט נגמר לי האוויר. התחלתי להיות מסוחרר.
מאחוריי השולחן היה עוד פתח עגול עם ידית מתכת.
לקחתי את התיק שלי וניסיתי לפתוח את הפתח.
הוא לא נפתח.
"נו כבר! נו כבר!" צעקתי לעצמי. המשכתי לנסות למשוך את הפתח.
רעדתי.
ידעתי שאין לי עוד הזדמנות. האש המשיכה לכלות את החדר.
"תמצאו את הילד!" שמעתי מרחוק.
"נו!!" צעקתי.
הדלת נפתחה.
נפלתי אחורה מההדף.
"הנה הוא!" אחד הגברים ראה אותי .
הזדחלתי אל תוך הפתח.
מאחוריי הרגשתי את החום הלוהט ושמעתי את צעקותיהם של הגברים.
המשכתי לזחול מהר.
"נו!!" צעקתי לעצמי.
ראיתי אור. ידעתי שזה סוף המנהרה.
זחלתי מהר יותר.
"הוא הצליח לצאת!" שמעתי מרחוק.
ידעתי שזה האיש שראה אותי.
"כמעט בחוץ…" אמרתי.
האור בקצה המנהרה גדל וגדל עד שכבר הייתי בחוץ.
נפלתי על האדמה הלבנה והקרה.
הייתי בקרחת יער.
חייכתי לעצמי. ניצלתי!
רגע! מה אם אמא?
רצתי לכיוון הבית.
הוא כולו עלה בלהבות.
אמא שלי….
עבר רעד בכל גופי.
"לא!" צעקתי בכעס. נתתי אגרוף לעץ הקרוב.
לא היה לי אכפת שימצאו אותי, שיעשו לי כל דבר…
התחלתי לבעוט בכל דבר שהיה קרוב אליי בכעס.
"הנה הוא!" שמעתי מישהו מאחוריי.
היה שם גבר לבוש במדים חוסמי אש וחמוש ברובה.
הוא היה שם לבד.
הכעס הציף אותי.
זרקתי את התיק שלי הצידה.
"אתם! אתם הרגתם את אמא שלי!!" צעקתי, לקחתי ענף עץ ורצתי לכיוונו. לא היה לי אכפת שיש לי רק ענף ולו יש רובה. רציתי שהוא ישלם.
התחלתי לנסות להרביץ לו עם הענף. הוא חטף מידיי את הענף ושבר אותו.
הוא זרק את שברי הענף.
"בוא נראה אותך" הוא אמר אליי.
התחלתי לבעוט בו. הוא תפס את רגלי ומשך אותה. נפלתי על השלג.
פלטתי אנחת כאב.
"חשבתי שאתם אמורים להיות חכמים…. הבוס צדק.. אתם חבורה של פתטיים…" הוא אמר וצחק בזלזול.
הוא משך אותי מהאדמה המושלגת ודפק את ראשי בעץ. הוא הצמיד אותי לעץ והחזיק את ידיי. את ידיי הוא העביר בצידו השני של העץ.
הוא הוציא מכיסו אזיקים ושם אותם על ידיי.
הייתי קשור לעץ.
"תעזוב אותי! אתה עוד תצטער על זה!" צעקתי עליו.
"אני הולך לקרוא לשאר האנשים. אל תזוז!" הוא אמר ורץ משם.
"היי! אל תשאיר אותי כאן!" צעקתי לעברו, אבל הוא כבר נעלם.
"מישהו?! הצילו!" צעקתי, שאולי מישהו ישמע אותי.
"מישהו?" שאלתי.
התנועתי בפחד ועצבנות.
לא הצלחתי להשתחרר.
התחלתי לרעוד מקור. פחדתי.
"פסססט" שמעתי מאחוריי קול חלוש.
"מי זה?" שאלתי. ניסיתי לסובב את ראשי כדי לבדוק מי זה.
לא ראיתי אף אחד ולא קיבלתי תשובה. מישהו מאחוריי שחרר לי את האזיקים. הרגשתי הקלה. מיששתי את כפות ידיי . הם היו אדומות מאוד.
"תודה…?" באתי להודות למי ששחרר אותי.
הוא נעלם.
כל מה שראיתי היה התיק שלי ולידו פתק.
"מה…?" אמרתי לעצמי. הרמתי את הפתק בעדינות מהאדמה.
"תברח"
———————————————————————————————–
~מבטה של אמה~
הלכנו יד ביד החוף הים.
לבשתי שמלה כחולה. שיערי החום-שטני היה פזור.
לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו.
היום זה היום שבו אנחנו חוגגים שנה לחברות שלנו.
השנה הכי טובה בחיים שלי.
תמיד כולם חשבו שאני קשוחה.. אף פעם לא הראיתי את הרגשות שלי..
עד שפגשתי אותו.
כל פעם שראיתי אותו ליבי דפק במרץ, היו לי פרפרים בבטן ו….
מה לא?
"אני אוהב אותך" הוא אמר לי. הוא הסתכל על עיניי הירוקות. נגעתי בקעקוע שלי. המספר 3 היה חרוט עליו. ההורים שלי אמרו לי שזה כתם לידה מיוחד, שאין לאף אחד כזה בעולם…
הם תמיד אמרו לי שאני מיוחדת. שונה במינה.
"בחיים לא פגשתי מישהי כמוך.. יום שנה שמח"
הוא נתן לי קופסת מתנה קטנה. בתוכה הייתה שרשרת בצבע זהב בצורת לב. בלב היה חרוט "אמה" ו-"אלכס". השמות שלנו.
הסתכלתי על השרשרת בהתרגשות, ואז הסתכלתי עליו.
חייכתי. בחיים לו פגשתי מישהו כמוהו! השטתי את שיערי הגלי הצידה.
הוא שם את השרשרת על צווארי.
החיוך לא ירד לי מהפנים.
"אני אוהבת אותך" אמרתי לו והתנשקנו שמולנו השקיעה הכי יפה בעולם.
…………………………………..
הוא ליווה אותי עד לביתי. נשענתי על דלת ביתי. הסתכלתי עליו.
"אני כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך?" הוא אמר לי. חיוך גדול היה על שפתיו.
"תמיד כיף לשמוע עוד פעם.." אמרתי לו.
התנשקנו.
"אני אוהב אותך. לילה טוב" הוא אמר לי והלך.
"לילה טוב…" לחשתי לעצמי.
נכנסתי לבית. רצתי לחדרי. נשכבתי על המיטה. חיוך גדול נמרח על פי.
"אני גם אוהבת אותך…" לחשתי לעצמי.
————————————————-
~מבטו של אלכס~
אני ואמה נפגשנו היום החוף הים, ליום השנה שלנו. כל הערב היא הסתכלה עליי, קורנת מאושר…
נפרדתי מאמה באמירת לילה טוב. היא תמיד הייתה כל כך…
כל כך….
פתי.
הוצאתי מכיסי את הטלפון שלי.
"הלו? בוס?" אמרתי לו.
"מצאתי עוד אחת"


תגובות (10)

יצא מושלם אהבתי מאוד תמשיכייייייי עכשיו
איזה כיף שהדמות שלי ∩__∩ הופיעה

20/12/2013 08:51

יאי שמת את הדמות שלי (החלפתי משתמש)
שימי אותי גם בפרק הבאאא:)
תמשיכי מושלם

20/12/2013 09:09

המשך!!
אני אוהבת את כל הסיפורים שלך את כותבת בצורה יפה כלכך יפה.
זה הפך סיפור אהוב עלי
ושוב המשךךך

20/12/2013 09:24

תמשיייייכככככככייייייי

20/12/2013 09:30

תמשיייייכככככככייייייי

20/12/2013 09:30

ממש אהבתי :)
תמשיכי ומהר!!!!!!!!!!!!

20/12/2013 10:30

תודה רבה לכל מי שהגיב!!
אני ממשיכה… :)

21/12/2013 04:47

תמשיכי כבר

24/12/2013 05:29

תמשיכי
(עכשיו שמתי לב)

24/12/2013 05:57

ממשיכה :)

24/12/2013 12:51
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך