הקעקוע- פרק 2

~נקודת המבט של אופק~
הרמתי את הפתק בעדינות מהאדמה.
"תברח"
גופי רעד מפחד. ידעתי שאין לי הרבה סיכויים.
סיכויים לחיות.
"היי! הצלחתי לתפוס את הילד! תעזרו לי לקחת אותו למטוס!" שמעתי מרחוק את קולותיהם של החוטפים…
החוטפים שהרגו את אימי.
נשמעתי נעתקה. הסתכלתי אחורה: ראיתי בין העצים הרבים שלושה צללים הולכים ומתקרבים וקולות ההולכים ומתחזקים.
התחלתי לרוץ משם. ליבי דפק בחוזקה.
"היי! הילד ברח!!" שמעתי את אחד מהחוטפים צורח.
"איך?!" שמעתי את קולו המופתע של אחד מהאנשים- כנראה מי שקשר אותי.
"תקשיב, אני הייתי בטוח שאין לו דרך להימלט!!" הוא התחנן לרחמים.
"אל תמכור לי את התירוצים שלך!!"
נשמע קול ירייה.
הייתי מבועת. גל של אימה הציף אותי.
רצתי מהר יותר. לא הסתכלתי לאחור.
רצתי בין העצים, על השלג הדחוס.
נשמעו צעקות רמות מאחוריי.
גופי רעד.
ליבי דפק בחוזקה. התנשמתי בכבדות.
אבל לא הפסקתי לרוץ.
"אני רואה אותו!" שמעתי קולות מאחוריי
"מהר יותר!!"
ידעתי שאני חייב לאבד אותם.
רצתי במהירות בין העצים, בין הסלעים הגבוהים בניסיון לאבד אותם.
הם עדיין אחריי.
עצרתי לרוץ ליד סלע גדול.
התנשמתי בכבדות. לא הצלחתי להסדיר את נשמתי.
לא יכולתי להמשיך לרוץ.
הרגשתי כאילו הכל אבוד.
נכנעתי.
"אני מצטער אבא…" הסתכלתי לשמיים.
"אני לא מסוגל… אני לא מסוגל לעשות את זה.."
שמעתי צעדים ההולכים ומתקרבים. גופי רעד יותר ויותר.
עצמתי עיניים. ידעתי שאין לי סיכוי,
ובחיים לא היה לי.
הסתכלתי לצדדים.
הרגשתי שמישהו מסתכל עליי.
התקרבתי לסלע הגדול. הסלע הלבן והקשה היה מכוסה שכבה לבנה ועבה של שלג.
התקרבתי אליו ובחנתי אותו מקרוב.
ככל שהתקרבתי ראיתי בור אפלולי הגדל יותר ויותר.
"יש כאן מישהו?" שאלתי בלחש.
פתאום יצא מהבור יד.
היד תפסה לי את הרגל והפילה אותי על האדמה הלבנה. צעקתי מההלם.
היד משכה אותי פנימה.
הבור היה חשוך לגמרי. לא ראיתי דבר.
אבל הרגשתי הכל.
ניסיתי לצאת החוצה, אך מי שהיה בתוך הבור תפס לי את הידיים מאחוריי הגב ומשך אותי אחורה.
לא ידעתי מה קורה פה. אימה אפפה אותי.
התחלתי לצעוק לעזרה, אך יד נוספת סתמה לי את הפה.
התנועתי בפחד. מנסה להימלט.
שמעתי את הצעדים.
המשכתי להתנועע.
מחוץ לסלע הופיעו רגליים.
הם פה.
קפאתי מרעד.
"איפה הוא?!" צעק אחד מהחוטפים.
"הוא הצליח לברוח!!"
"הוא בטח כבר הספיק לצאת מהיער. חייבים להזהיר את כולם! אנחנו חייבים לתפוס אותו!" החוטף צעק.
שמעתי צעדים. נשמתי לרווחה.
"חכה" החוטף שני עצר את חברו.
הוא התקרב לסלע.
התחלתי להתנועע באימה. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו החזקה של מי שתפס אותי.
ללא הצלחה.
פלטתי קולות חלשים מעוממים. הוא סתם לי את הפה חזק יותר.
הוא גרר אותי לקצה הבור.
"שששש" שמעתי קול רך, שקט ומפוחד.
מי שתפסה אותי הייתה…
בחורה?!
הבנתי את הרמז.
שתקתי.
החוטף התכופף לכיוון הבור.
"עזוב אותך משטויות.." החוטף השני אמר לו בזלזול.
"הייתי בטוח שיש שם משהו.."
"הילד פחדן. אין סיכוי שהוא היה נכנס." הוא אמר וגיחך קלות. התמלאתי זעם.
ניסיתי להימלט מאחיזתה החזקה, ללא הצלחה.
"עכשיו בוא כבר, צריך לתפוס אותו!" הוא צעק עליו.
שמענו צעדים ההולכים ומתרחקים.
לאט לאט לא שמענו צעדים. היא עזבה אותי.
נשמתי בכבדות.
היא הצילה אותי.
"מי את?!" לחשתי לה, מחשש שהם יחזרו.
"אני….. אני כמוך"
———————————————————————————————-
"מה?!" שאלתי בהלם.
כמוני?!
"אני כמוך!" היא אמרה בטון כועס, אך מפוחד.
היא הוציאה מכיסה פנס והדליקה אותו. היא כיוונה אותו על פניי.
הסתנוורתי והגנתי על עיניי עם ידי.
"מה השם שלך?" היא שאלה אותי.
"אופק" עניתי.
"ומה השם שלך?" שאלתי.
"קטלין"
היא חפרה בור קטן והכניסה את הפנס לתוכו.
בפעם הראשונה ראיתי את פניה:
עיניה היו שחורות ומעט מלוכסנות, שערה היה שחור וגלי והגיעה לה עד לכתפיים.
היא לבשה סוודר כחול עם עיטורי פרחים בצבע זהב ועיטור של פרח בזהב. מסביבו היה דרקון בצבע זהב וחץ וקשת
היא הסתכלה עליי במבט מודאג.
"אני כמוך" היא הסתכלה עליי במבט מפוחד ומרוכז. היא הפשילה את שרוולה וחשפה קעקוע.
קעקוע של הספרה 2.
הייתי בשוק, פי היה פעור.
"את….את זאת ששחררה אותי..?"
היא הנהנה להסכמה.
"איך…?"
"הבית שלי נמצא לא רחוק מכאן. שמעתי צעקות ורצתי לכאן. ראיתי אותך יוצא מהמנהרה.
הסתתרתי. אתה התחלת ללטף את הקעקוע שלך" היא הסתכלה על הקעקוע שלי.
"לפתע יצא האיש מהמנהרה ותפס אותך. הוא אמר שאנחנו אמורים להיות חכמים, אבל אנחנו לא. הבנתי מיד שהוא מדבר על…. על הקעקועים שלנו." היא השפילה את מבטה אל הרצפה.
"נו? ואז מה קרה?" שאלתי, כאילו שאני לא יודע.
"הוא קשר אותך והסתלק משם. ראיתי אותך קורא לעזרה, אז…." היא החלה להסמיק קלות.
"עזרתי"
אני חייב לדעת עוד!
"איך מצאת את המקום הזה?" שאלתי.
"הגעתי לכאן במקרה. מישהו כנראה גילה, או יצר את המקום הזה…"
אבא שלי.
מגיע לה לדעת את האמת.
"אבא שלי יצר תיבה שאם פותחים אותה מקבלים את כל הכוח והעוצמה שבעולם. המיקום של התיבה הוא… את יודעת.." השפלתי את מבטי. לא הייתי מסוכל לבטא את המילה.
היא הבינה למה התכוונתי.
"אתה מתכוון, שזה רק עניין של זמן עד שיתפסו אותנו?!" היא אמרה בקול שבור. דמעות היו בעיניה.
הנהנתי בשקט. לא הייתי מסוגל לענות.
"מה אנחנו יכולים לעשות?" דמעה נזלה על לחייה.
שתקתי. לא ידעתי מה נוכל לעשות.
אבא… הוא בטח רצה להגן עלינו… אני מכיר אותו!
"רגע!" פתחתי את תיקי. שלפתי את יומנו של אבא והתחלת לדפדף במהירות בין הדפים. היה בי שמץ של תקווה.
"הנה! מצאתי!" אמרתי בשמחה.
התחלתי להקריא בשמחה את הכתוב.
"יש דרך אחת לנעול את התיבה לנצח, וזו הדרך…
לפתוח אותה."
"מה?!" אמרה קטלין בבלבול.
המשכתי להקריא.
"אם כל ילדי הקעקוע יתקבצו ו…"
הדיו היה מטושטש.
"ומה?!" קטלין אמרה בציפייה ובקצת תקווה.
"הדיו מטושטש. אבל אנחנו הולכים לגלות" אמרתי בנחישות.
"אנחנו צריכים למצוא את השאר"