תולעת סיפורים... ;)
תודו למעודדת שהכריחה אותי ועזרה לי לגמור את הפרק הזה...
היא מדהימה!
מקווה שאהבתם!
אם עוד היום יופיעו 10 תגובות מאנשים שונים, אני אפרסם את חלק ב'!
נ.ב. לנטע די אנג'לו: המעודדת העלה בטעות את הסיפור הקודם ומחקתי אותו...
מקווה שאת זה את גם אוהבת! :)

הקעקוע- פרק 3 חלק א'

תודו למעודדת שהכריחה אותי ועזרה לי לגמור את הפרק הזה...
היא מדהימה!
מקווה שאהבתם!
אם עוד היום יופיעו 10 תגובות מאנשים שונים, אני אפרסם את חלק ב'!
נ.ב. לנטע די אנג'לו: המעודדת העלה בטעות את הסיפור הקודם ומחקתי אותו...
מקווה שאת זה את גם אוהבת! :)

~נקודת מבטו של אלכס~
"היי אמה" אמרתי לאמה כשפגשתי אותה בפארק שליד ביתה.
"היי", עיניה נצצו משמחה. היא לבשה ג'ינס קצר ואפור, גופייה ירוקה חלקה וכפכפים ירוקים. היא החזיקה בתיק אפור ועל שיערה היו מונחים משקפי שמש שחורים.
"את באה?" הושטתי לעברה את ידי.
היא לקחה את ידי בשמחה והלכנו יד ביד בפארק.
"נו? יום אחרי יום השנה שלנו" היא אמרה. היא הסתכלה עליי בעיניה הירוקות המושלמות.
"אז מזל טוב לנו", אמרתי לה בעיניים חמימות, והתנשקנו.
צלצול טלפון קטע אותנו.
זה היה הצלצול של הבוס.
התמלאתי חרדה.
מהר עזבתי את שפתיה.
"אני מצטער, זה ממש חשוב.." אמרתי לה.
"זה בסדר.." ראו על פניה שהיא הייתה מאוכזבת. היא הלכה לשבת ליד ספסל וחיכתה שאני אסיים את שיחתי.
פתחתי את הטלפון ועניתי.
"הלו?" דיברתי בקול רועד. מבטי לא עזב את אמה.
"נמצא חשש לשתי נערות בעלות הסימן. אנחנו צריכים שתלך ותאשר את המקרה".
עוד בעלי קעקוע. אנחנו מתקרבים.
נשמתי נשימה עמוקה והפניתי את גבי לכיוונה.
"אני מוכן. שלח לי מיקום, שמות ותמונות"
"כל הפרטים נשלחים אליך עכשיו. אל תאכזב אותי כמו בפעם שעברה!" צעק הבוס.
"אל תדאג. אני דואג לזה", אמרתי לו בקול נחוש וסגרתי את השיחה.
"הכל בסדר?" היא התקרבה אליי. היא הסתכלה עליי במבט מודאג.
"לא, הכל…" לא הספקתי לסיים את המשפט, ונשמעו צפירות רמות מחוץ לפארק.
מכונית גדולה ולבנה חנתה מחוץ לפארק. אני ואמה הסתכלנו אחד על השנייה בבלבול.
מהמכונית יצא איש גבוה. שערו היה חום וקצר ועיניו היו זהובות.
הוא היה לבוש בג'ינס ארוך ובאפודה אפורה. על פניו הורכבו משקפיים. הוא נראה מאוד צעיר.
"סליחה, אתה אלכס? הבן של ג'יל?" האיש הצביע עליי.
עכשיו אני יודע מי זה..
"כן…?" אמרתי. ניסיתי להיראות מבולבל.
"למה?"
"אתה צריך לבוא איתי" . אמה הייתה מבוהלת.
"למה? קרה משהו? הוא עשה משהו?" אמה שאלה בקול רועד את האיש. היא פחדה.
"הוא לא עשה כלום. זה..", הוא הסתכל עליי. "עניין משפחתי.. עם אמא שלו".
נשמתי נשימה עמוקה.
"עכשיו?" שאלתי. הסתכלתי עליו בבלבול ובפחד.
"עכשיו" הוא ענה. חיוך עלה על פניו.
הסתכלתי על אמה בעצב.
"אני מצטער" אמרתי. החזקתי את ידיה.
"אני צריך ללכת" השפלתי את מבטי.
"לא… זה בסדר…" היא אמרה בקול עצוב. היא התכנסה בתוך עצמה.
חיוך קטן עלה על פניי.
"אתה בא?" האיש הנמיך את משקפיו עד שהונחו על אפו. הנהנתי להסכמה.
"אבל…." גירדתי בראשי. ניסיתי להיראות נבוך כמה שאפשר.
"אני אפגוש אותך אחר כך?"
היא חייכה חיוך קטן של מבוכה.
"כן.. אני אחכה לך…" היא אמרה.
"להתראות", אמרתי לה והתנשקנו.
התחלתי ללכת אחריו. הוא הכניס אותי למכוניתו הלבנה וסגר את הדלת.
"נראית נחמדה, שלוש" הוא גיחך והוריד את משקפיו.
גיחכתי להסכמה. "אחלה ביצוע דפקת שם, וויל.. כמעט לא זיהיתי אותך"
הוא העביר לי מסמכים, דפדפתי ביניהם. על המסמכים היו את מיקומם של הנערות בעלות הסימן, שמותיהן ותמונות.
וויל הרכיב משקפי שמש. "הבוס העביר לך את ההוראות?"
"כן", עניתי. "אני צריך למצוא את הבנות האלה ולבדוק אם הם בעלות סימן".
הוא הנהן.
"יוצאים?" שאלתי אותו.
"יוצאים"
……………………………………………………………………………
~נקודת מבטה של שיין~
ישבתי על הכיסא והשענתי את רגליי על השולחן.
על חיקי נשכבה הגיטרה החומה, הישנה והטובה שליוותה אותי כל השנים. פרטתי עליה קלות וזמזמתי לעצמי שיר קטן. בהיתי בחלון הקטן שהשקיף על העיר.
אייבי התרוצצה בלחץ בחדרנו הקטן. שערה הבלונדיני ארך ועבר את כתפיה, עיניה היו כחולות ועמוקות מתמיד. היא לבשה ג'ינס כחול וצמוד וגופיה שחורה אשר מעליה היא לבשה סריג בצבע בורדו.
היא סידרה את שערה מול המראה בשמחה.
יש לה היום ריאיון אימוץ.
היא נשמה נשימה עמוקה.
"אוקי", היא אמרה. היא רעדה מהתרגשות.
"היום זה היום הגדול! תאחלי לי הצלחה!" חיוך גדול היה שרוע על פניה. היא התקרבה אליי וחיבקה אותי.
הפסקתי לנגן. הושבתי בצד את הגיטרה.
ליטפתי בעדינות את הקעקוע שעל קרסולי. המספר 9…
"בהצלחה…" אמרתי לה בקול חלש ועצוב. רציתי שהיא תצליח אבל לא רציתי שהיא תעזוב אותי.
היא החברה היחידה שלי כאן, בבית היתומים הזה…
היא ואני כמו אחיות.
הורי נטשו אותי ואת אחי לפני זמן רב. ואחי?
הוא במקום טוב יותר. ככה אני לפחות מנסה להגיד לעצמי.
אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת לשערו הקצר החום-אדמוני, לעיניו הירוקות- תכולות..
הוא היה רק בן 8.
אייבי הסתכלה עליי במבט עצוב. למרות שהיא קטנה ממני בשנתיים, אנחנו החברות הכי טובות. היא היחידה שסיפרתי לה על ההורים שלי… ועל דרק…
"הכל היה בסדר.." היא אמרה. היא הקימה אותי והעמידה אותי מול המראה.
הסתכלתי על עצמי. יש לי שער שחור שמגיע לי עד לכתפיים עם קצוות טורקיז, עיניי בצבע טורקיז-ירקרק. לבשתי ג'ינס ארוך בצבע כחול כהה וחולצה אפורה נופלת שחשפה את כתפי.
אף פעם לא היה לי אכפת מהמראה שלי…
אייבי חייכה אליי חיוך קטן ויצאה מהחדר.
סגרתי את דלת החדר ובהיתי בה.
"הנה אני שוב אחזור להיות לבד…"
הלכתי למיטתי ונשכבתי עליה בדיכאון.
בהיתי בתקרת החדר הלבנה אפורה.
פתאום נהיו בה כתמים חומים צהבהבים שהלכו וגדלו.
ראשי החל להסתחרר. הכתמים שינו את צבעם והפכו לשחורים.
הם המשיכו לגדול, ולגדול, ולגדול.
עד שהכול נהיה שחור.
התעלפתי.


תגובות (11)

כן, לא שמתי לב לכותבת…..
המשך!!!!

29/12/2013 06:55

תמשיכי

29/12/2013 07:08

תמשיכי

29/12/2013 07:08

תמשיכי

29/12/2013 07:13

המשךךךךךך

29/12/2013 07:18

מהממם!!!
אהבתי…. תמשיכי עוד היום….

29/12/2013 08:45

תמשיכי כבר ווואייי איזה פרק יפה

29/12/2013 09:03

תמשיכי
שלמותתתתתתת

29/12/2013 09:12

תמשיכי……ומהר!!!

29/12/2013 09:43

הסיפור שלנו מהממם!!!

29/12/2013 10:16

אני מסכימה איתך!
תודה למי שהגיב אני מפרסמת את הבא

29/12/2013 10:17
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך