הקעקוע- פרק 6

"לא…. אופ-!" יד תפסה את פי ומשכה אותי אל הקיר. התנגשתי באיש גבוה ושרירי. הוא תפס את ידיי במהירות. נעתי בפחד והמשכתי לצרוח.
לא יכולתי לזוז.
הוא התקרב אל אוזני.
"אז….. איפה הנער?!"
………………………………………………….
~נקודת מבטה של קטלין~
"נו? איפה הוא?!" האיש הגבוה צעק עליי והידק את אחיזתו.
כבר פחדתי לצרוח. העדפתי לשתוק ולא להסגיר את אופק.
אני לא אתן להם לפגוע בו!
האיש הגבוה הסתכל עליי בעיניו החומות וחסרות הרחמים. הוא משך אותי ממנו וחבט אותי אל הקיר כששתי ידיי מוחזקות מעל ראשי. שערי הכהה התפזר על פניי והסתיר קלות את עיניי.
הוא הביט בי בכעס והוציא מכיסו אקדח. ידיי רעדו ונשמותיי נעשו למהירות וחפוזות. דמעות פחד זעירות הצטברו בעיניי. נאבקתי בו בכל כוחי, אך הוא היה חזק ממני ורק חיזק את אחיזתו.
"תעזוב אותי!!!" צעקתי בפחד והדמעות בודדות גלשו על לחיי. הוא הסתכל עליי בשביעות רצון כשהוא ראה את פניי המפוחדות.
"נו?" האיש אמר בקול קר ומלגלג בעוד הוא מצמיד את אקדחו לראשי. פלטתי יבבה חלושה.
"את מתכוונת להגיד לי-" הוא עצר את עצמו והביט בי בתדהמה. התאבקתי בו בלי הפסקה.
חיוך קל עלה על פניו. "נו, נו…. מה יש לנו כאן..?"
הוא הרים אותי בעזרת ידי הימנית.
"תשחרר אותי!" צעקתי והמשכתי להיאבק בו. כל גופי רעד מפחד.
"יש לנו כאן…. עוד אחת?" הוא אמר בעוד הוא חושף את הקעקוע שלי.
"הבוס יהיה מאוד מאוד מרוצה…" הוא לחש בסיפוק.
"לא…. תעז-" לא יכולתי להמשיך את המשפט. כף ידו חסמה את פי והוצמדתי אליו. ידיי נתפסו אל מאחוריי גבי.
"בוס?" האיש דיבר אל תוך מכשיר קשר.
"הילד ברח, אבל…" הוא אמר והביט בי.
"מצאנו את החברה הקטנה שלו"

……………………………………………………………………..
~נקודת מבט של אופק~
טרקתי את דלת ביתה בחוזקה וצעדתי בשלג בצחור.
קטלין המעצבנת…. אם היא לא רוצה את העזרה שלי, אז לא צריך! היא לא צריכה לגרש אותי ממנה!
טוב! אני לא צריך אותה! אני יכול להסתדר בעצמי!
אולי…
נעצרתי ליד עץ גבוה ונשענתי עליו. הבטתי בביתה של קטלין בעצב. ביתה היה קטן וצנוע, אך הוא הפיץ אהבה משפחתית בכל האזור.
חיוך קטן עלה על פניי. נזכרתי איך קטלין הציגה בגאווה כל חפץ הכי קטן מביתה: את העצים, את הנדנדה הישנה, את…
המכונית הגדולה השחורה?!
זה ממש לא היה שם קודם!
"קטלין….?" התקרבתי בצעדים מהוססים אל כיוון ביתה בעוד קולי נדד וכמעט ולא נשמע.
זעקה מבעיתה נשמעה מתוך ביתה.
לא חשבתי. פשוט רצתי אל תוך הבית.
"….מה יש לנו כאן?" קול לא מוכר נשמע מכיוון אחד החדרים.
התקרבתי לכיוון הקולות בדממה.
"תשחרר אותי!!" קולה המפוחד של קטלין לא השאיר לי מקום לטעויות-
צדקתי.
התקרבתי יותר ויותר אל החדר. גבר גבוה בעל בגדים שחורים אחז בקטלין וכיוון לעברה אקדח.
עיניי התרחבו באימה.
"יש לנו כאן… עוד אחת..?" האיש אמר בקול שבע רצון.
"הבוס יהיה מאוד מאוד מרוצה…"
"לא… תעז-" היא ניסתה לדבר, אך קולה נקטע כאשר האיש הצמיד אותה אליו.
"בוס? הילד ברח אבל… מצאנו את החברה הקטנה שלו."
לא יכולתי לחכות יותר. רצתי לעברו.
"היא. לא. החברה שלי!" צעקתי בזעם כשעמדתי מול גבו.
הוא הסתובב לכיווני. קטלין המופתעת הביטה בי באושר. האיש הביט בי בזעם וראו על פניו שמץ של שמחה. לפני שהוא יכל אפילו לדבר, הטחתי בפניו אגרוף לפניו. הוא נפל אחורנית בבהלה. קטלין לא היססה ומיהרה להתנתק ממנו ולרוץ לכיווני.
"אמרתי לך, נכון! ידעתי שזה יקרה!" הבטתי בה בכעס.
"אבל, אופ-"
"אני לא רוצה שתיפגעי!" צעקתי עליה.
"אופק!" היא צעקה וקטעה אותי. עיניי היו מלאות בזעם.
"הם אחריך! הם רוצים אותך! עכשיו הם מצאו אותי!"
הבטתי בה בתדהמה.
"נכון, ילד. היא צודקת." קול נשמע מקצה החדר. האיש החל לקום מהרצפה הקרה. על פניו הופיעו חבורות קלות ודם קל ניתז מסביב לצווארו. הוא הוציא אקדח וכיוון אותו על שנינו.
"חבל שככה זה ייגמר, ילד.." הוא לחש ועצם את אחת מעיניו לדיוק.
הסתכלתי על קטלין בדאגה. אני לא מוכן שמשהו יקרה לה!
זו אשמתי.
"אז…. מי רוצה למות ראשון?"