הקעקוע- פרק 8

~לורי~
הנער והנערה בעלי הסימן הצליחו להימלט.
נשמתי לרווחה. לפחות הצלחתי להציל אותם. זה מה שחשוב.
המכונית הגדולה התקרבה לבית הריק. מתוכה יצאו 3 גברים גבוהים לבושים בשחור אשר נכנסו במהירות לבית.
גיחכתי. הם לא ימצאו את מה שהם חיפשו.
הפשלתי מידי את הג'קט ומיששתי אותו.
את המספר שלי – המספר שש.
במהירות החזרתי את הג'קט שלי למצבו הקודם, והוצאתי מכיסי את מכשיר הקשר.
"בוס?" חיכיתי לתשובה. קול מעומעם בקע מהמכשיר.
"המשימה הושלמה. הם ניצלו. אני אעקוב אחריהם." אמרתי למכשיר וסגרתי אותו.
הנחתי על ראשי את כובע המעיל והעפתי מבט אחרון בבית השומם. דמיינתי בניצחון את האנשים המטופשים מביטים בזעם על האיש השוכב.
הוא כמעט אמר את זה. אני חייבת להיזהר.
"להתראות לפעם הבאה.." מלמלתי לעצמי ורצתי אל תוך היער החשוך.
……………………………………………………………………………………………………………….
~נקודת מבטה של שיין~
ישבתי על המיטה שלי. עדיין לא יכולתי לעכל את מה שקרה.
הנער הזה – אלכס, מצא את הסימן. הסימן של אייבי.
הוא הולך לפגוע בה. והיא לא מאמינה לי.
היא חושבת שאני משקרת לה. היא לא רוצה לדבר איתי.
הזמן שלי – או ליתר דיוק, הזמן שלה – אוזל.
אני חייבת לעשות משהו.
קמתי ממיטתי לאחר הרהורים רבים ויצאתי מהחדר אל כיוון חדר האוכל. ידעתי שאייבי תהיה שם.
היא אף פעם לא תפספס ארוחה.
כשנכנסתי אל תוך חדר האוכל רוח חמימה עטפה את גופי. הריחות המפתים כמעט השכיחו מראשי למה ירדתי לכאן בכלל, ואני לא אוהבת לבוא למקום הזה. אייבי מביאה לי אוכל מכאן.
הילדים הרבים ישבו בשולחנות מסודרות בדקדוק ומכוסות במפה לבנה ומבריקה. הצלחות הרבות והמזלגות הונחו על שולחן גדול והילדים לקחו צלחת ובחרו את ארוחתם. קולות הפטפוט הרבים גרמו למוקד הרעש המרכזי – זה והמורות אשר צועקות על תלמידים אשר עושים צרות למיניהם בקצה החדר.
"אייבי!" צעקתי ברחבי החדר. כמובן שקולי נבלע בהמולה הרבה. ידעתי שלא משנה כמה אצעק – קולי ייבלע באותה הצורה. קיללתי את המקום בשקט ורטנתי לעצמי על כך שאני חייבת לחפש אותה בין כל הילדים.
התחלתי להתקדם במרחב – או ליתר דיוק, להידחף במרחב. לא שהיה כל כך לאן לזוז.
בקושי רב הצלחתי לזהות את אייבי יושבת ליד חבורת בנות בקצה בחדר. שיערה הבלונדיני נפל על כתפה. היא בהתה בצלחתה בעצב ומידי פעם הזיזה חתיכת אוכל מצד לצד בעזרת המזלג שהחזיקה.
"אייבי!" קראתי אליה כאשר הייתי קרובה מספיק כדי שישמעו אותי. היא הסתובבה לעברי ובאותה מהירות חזרה להביט בצלחתה. התיישבתי לידה.
"אייבי," אמרתי וניסיתי לשכנע אותה שתסתובב לכיווני. היא התעלמה ממני לגמרי.
"אייבי!" קראתי הפעם בקול קצת יותר חזק. יכולתי לראות אותה מגלגלת את עיניה בחוסר עניין. חיוך קטן עלה על פניי אך נעלם מיד כאשר היא הסתובבה לעברי.
"מה?" היא שאלה בקול כועס מעט והזיזה את שערה אל מאחוריי ראשה.
"אייבי, את חייבת להקשיב לי!" התחננתי בפניה. "הוא פה. אני יודעת. הוא ראה את הקעקו-"
"כתם לידה." היא אמרה בכעס.
"מה זה משנה? אז הוא ראה את.. הדבר הזה, ועכשיו הוא רוצה לתפוס אותך. אני לא בטוחה כל כך בזה אבל אני שאני יודעת.." הנדתי בראשי. התאפקתי לא לתת לדמעות לצאת. "הוא יפגע בך."
"את לא יכולה לדעת. חוץ מזה? מה הוא יכול לרצות ממני?"
"אני לא יודעת!" חוסר הידיעה שיגעה אותי. "אני יודעת שזה קשור לקעקוע הז-"
"כתם לידה!"
"זה לא חשוב עכשיו! הכל קשור אליו! הוא רוצה אותו!"
"את פשוט השתגעת, שיין." היא אמרה בעוד היא קמה מן הכיסא. "אני לא יודעת מה עובר עלייך.." באמרה זו היא הלכה ויצאה מהמקום.
"אבל.. אבל.. זה נכון! את חייבת להאמין לי!" התחלתי לרוץ אחריה.
יצאתי במהירות מן חדר האוכל וחיפשתי אותה בעיניי.
היא נעלמה.
"אייבי?!" צעקתי לאוויר. רצתי במהירות לחדר שלנו, בתקווה שהיא שם.
היא לא הייתה שם.
רצתי אל אולם הספורט בו אייבי מתאמנת הרבה.
היא לא הייתה שם.
"אייבי!" צעקתי לאוויר. החלטתי ללכת אל המזכירות. קיוויתי שלא יגידו לי שהיא קיבלה אישור לצאת… רק לא זה… בתוך כמה דקות של ריצה וחוסר מודעות חסרת אונים לאייבי הגעתי אל חדר המזכירות הקטן והלבן. החלונות הקטנים היו מכוסים בווילון לבן, המזגן הקטן חימם את החדר ואת האנשים היושבים בו קלות. השולחנות היו עמוסים בדפים רבים וביניהם – אישורי יציאה וחזרה.
"סליחה?" שאלתי בעוד שנעמדתי מול שולחן קטן. איש נמוך וקירח אשר ישב על הכיסא ורשם דברים על דף לבן העיף את מבטו לכיווני. הוא לבש מכנסיים ארוכים וחליפה אפורה ,ואף החימום, נראה היה שקר לו.
"כן…?" הוא שאל.
"אתה מחתים ילדים על אישורי יציאה?" שאלתי.
"כן. את רוצה משהו, ילדה? אני מאוד עסוק." הוא אמר וחזר לכתוב במסמך המשונה.
"אייבי ג'ונס חתמה על אישור יציאה?" שאלתי כלא מתאפקת. הוא העיף בחזרה את מבטו אליי. אחרי שראה שלא אוותר הוא נאנח ופתח את גליון ההחתמות.
"אייבי ג'ונס.. אייבי ג'ונס.. " הוא מלמל בזמן שחיפש את שמה. התפללתי לעצמי שלא ימצא שום דבר ויתברר שהיא סתם הלכה לשירותים.
"אה!" הוא קרא בשמחה. "אייבי ג'ונס חתמה על הטופס לפני 10 דקות ויצאה לטיול. בפארק הציבורי, חושב." הרגשתי כאילו הלב שלי התרסק. היא יצאה.
והוא יכול לפגוע בה.
"עכשיו ילדה: את רוצה עוד משהו? אם לא, הדלת נמצאת שם. אשמח אם תשתמשי בה. במהירות."
"אני רוצה לצאת." הכרזתי לו. "אני יכולה לחתום?"
הוא נאנח בעצב. "אבל זה אומר שאני אצטרך לוודא שאת חוזרת!"
העפתי בפניו מבט רצחני. קיוויתי שהוא היה מספיק משכנע.
הוא גלגל את עיניו. "טוב.. בסדר…" הוא העביר לי את המסמכים ונתן לי עט. חתמתי את שמי במהירות.
"תודה!" אמרתי.
"עכשיו את יוצאת סוף סוף…?" הוא מלמל בעצלנות. גלגלתי את עיני והנהנתי.
"הילדים האלה.. רק צרות.." הוא מלמל לעצמו שחזר למלאכת הכתיבה. אך אני כבר יצאתי בריצה מתוך בית היתומים בחיפוש אחריה. קיוויתי שלא איחרתי את המועד.
קיוויתי שאצליח להציל אותה.