ברוך הבא לחדר 266 – פרק 1

"לא משנה מי אתה, לא משנה איפה נולדת, ולא משנה כמה אתה חזק, אנחנו תמיד נהיה חזקים יותך ממך. לא משנה כמה תתאמן, כמה תסתיר, כמה תצפין, כמה תחביא, לעולם נדע עליך הכל. לא משנה כמה תחסום, עדיין נכבוש את התודעה שלך. שים את נפשך בכפך, שמור עליה היטב, ברוך הבא לחדר 266."
הדבר הראשון שחשבתי לעצמי אחרי שקראתי את השורות האלו היה ללא ספק "איפה אני?". השפלתי מבט. הייתי עוד נעול בנעלי הבית שלי, ובבגדי הפיג'מה שלי.
רק אז בחנתי את הרצפה, ממורקת, נוצצת מלובן וניקיון, והדיפה ריח חריף של אקונומיקה.
הכתובת הייתה חרוטה בשלט זהב, שקובע באמצעות מסמרים לקיר צבוע לבן, שהיה נראה חדש לחלוטין. הדלת הממורקת החומה, המצופה לקה הייתה יחסית גדולה, גם האיש הכי גבוה בעולם היה בקלות נכנס דרכה. מספרי זהב היו חקוקים בה: 6 6 2. לא מפתיע, אחרי הכל, קיבלתי התראה על החדר הזה כבר לפני, אבל לא הייתי מסוגל לזכור למה אני כאן, או איך הגעתי לכאן, או מה זה בכלל חדר 266. לא שמעתי עליו לפני, לא בחדשות, לא בספרים, לא בשום מקום.
אחר כך שמעתי רעשים, של ניירת, ושל דיבור קל, בשפה שלא זיהיתי.
לבסוף, הדלת המסתורית של חדר 266 נפתחה בצליל חריקה.
צירי הזהב סטו ממקומם כדי לחשוף את פניו של גבר צעיר למדיי, עם פנים ילדותיות, ועיניים בוערות ביהירות. הוא לבש חליפה שחורה, עם עניבה מפוספסת בצבעים כחול ושחור, וחולצה לבנה תחת החליפה. מכנסיו תאמו לחליפה, והוא נעל נעליים יוקרתיות.
"אייזיק מילר" מלמל האיש "הגיע הזמן שנפגוש אותך, אתה לא חושב?"
הוא הביט בי במבט מלא בוז, שכלל לא הבנתי.
"אני לא מכיר אותך, אני לא יודע למה אני כאן, והייתי שמח אם תסביר לי" אמרתי.
"למען האמת, אתה לא צריך להכיר אותי, אני מכיר אותך מספיק בשביל שנינו, אתה כאן, ואתה יודע למה, ומצידי, אל תהיה שמח, אני לא חייב לך הסברים" אמר האיש בחיוך מרושע, שכל-כך התאים למראה הכללי שלו.
"איך אתה מכיר אותי?" שאלתי בעניין רב. כל מי שהכיר אותי ידע שאני לא תולעת ספרים, אלא מרבה רגליים של ספרים. קראתי הרבה ספרי מתח, ומשום מה זה התחיל להיראות כמו ספר מתח ארור נוסף, ולצערי אני הייתי המרכז בו.
"ברור" אמר האיש "אני יודע הכל, מקבוצת הכדורגל האהודה עליך, עד לסודות הכי כמוסים שלך."
"הסודות…?" שאלתי מבולבל.
"זה בסדר, אל תדאג, אנחנו לא מרגלים רק אחריך, יש לנו תיקיית קבצים על כל אנשי העולם" אמר האיש בחיוך.
"וזה למה?" שאלתי.
"כמה טיפשי מצידך" מלמל האיש. הוא החליק את אצבעו על שיערו החום הקצר.
"אז למה אני כאן? מה כבר אני מאיים עליכם?" שאלתי.
הוא לא ענה לי, רק הבריש את ידו על החליפה שלו, כדי לגרש גרגרי אבק לא רצויים.
"בוא, היכנס" אמר לי האיש, וסימן לי עם ידו להיכנס.
הלכתי בשקט אחריו, כאשר אני רואה מה יש בחדר ההוא, כאשר כל עולמי התעתד להתהפך.