חדר העינויים ( חלק ראשון ). תתבקשו לענות על 3 שאלות בסוף הקריאה ;)

"הנה זה כאן" אומר סוכן הנדל"ן ומחווה אל דלת הפלדה של הבונקר כאילו הוא מציג בפני לא פחות מאשר אחוזה מפוארת. הוא נותר כך לכמה רגעים בהם אני מנסה להבין אם מדובר בבדיחה.
המבנה קטן כמו תא שירותים במועדון חשפנות והוא מרובע כמו קוביה הונגרית. מצחיק שמעולם לא הבחנתי בו קודם לכן. הוא ממוקם במרכז הרחוב העסוק ביותר בירושלים וכנראה חלפתי על פניו כבר אלפי פעמים בעבר. צבע הברונזה שלו תואם את הבניה האופיינית של העיר העתיקה כך שהוא ממש מתחבא במרכז העניינים. מעניין שמעולם לא חדר למודעות שלי. כאילו הקופסא הקטנה הזו מבטלת את קיומה של עצמה.
"שניכנס?" שואל הסוכן מבלי לשאול ואני כבר חושב לבטל את כל העניין. זה ממש לא התמונה שהייתה לי בראש כאשר התקשרתי לברר לגבי סטודיו לאומנות.
מפתח חלוד מוחלק אל חריץ המנעול ודלת הפלדה נפתחת במעין פיהוק לא נעים שכזה. לפנינו נגלה גרם מדרגות המובילות אל בטן האדמה.
לפני שאני מספיק להתנגד הסוכן מבצע צעד החלטי במורד המדרגות ואני מסתרך בעקבותיו. הוא לוחץ על מתג תאורה ואורות אדומים נדלקים לאורך התקרה. מפיצים אור חמים ואינטימי כמו לפידים קטנים.
המדרגות מתעקלות לכאן ולכאן בעוד הסוכן מוביל אותי במורדן. קולות הרחוב העסוק נבלעים אט אט עם כל צעד ונשמעים כעת כמו זמזומים של דבורה עסוקה. ניחוחות עדינים של טחב ואבק עומדים באוויר ומעלים בי זכרונות נשכחים מהעבר. אנחנו יורדים את המדרגה האחרונה כאשר הסוכן מדליק מתג תאורה נוסף.
אנחנו עומדים בפתחו של חלל ענקי כמו מערה. התקרות גבוהות בו כמו בכנסיה מפוארת והוא רחב כשדה חיטה. מעולם לא תיארתי לעצמי שקיים חלל גדול כמו זה במרכז ירושלים ואין לו כל שימוש. להערכתי, אפשר להכניס לכאן לפחות שלוש מאות אנשים ועדיין יהיה מקום בשפע.
"זה המקום" אומר הסוכן כאילו אפשר לטעות. ההד שלו מטייל בחדר ומגביר את קולו פי כמה. אני צועד למרכז החלל וגם נקישות נעלי מהדהדות. זה באמת מקום ענקי.
אני נושם לרווחה וסוקר את התקרה והקירות. תחושה מוזרה מחלחלת לעצמותי. כאילו הקירות מתלחששים ביניהם ומחליפים רכילות.
אני לא מסוגל להסביר מדוע, אך אני חש כאב. לא כאב שמתקיים ולובש צורה בתוכי. אלא כאב שמתרחש מחוץ לגבולות הגוף שלי ומנסה לחדור פנימה. כמו שקורה כשאני מביט באדם חסר בית ברחוב שמושיט יד. הכאב הוא שלו, אבל ככל שאביט יותר הכאב יהפך לשלי.
"זה מקום גדול" אני אומר בכדי להקל על האווירה הכבדה. השתיקה פה לא דומה לאף שתיקה אחרת שאני מכיר. זו שתיקה עמוקה כל כך עד שאני ממש מסוגל לשמוע את המחשבות שלי עצמי. לרגע אני חושש שגם הסוכן מסוגל לשמוע אותן.
הסוכן מהנהן "כן, יש פה די הותר מקום לכל היצירות שתרצה ליצור." על מי הוא עובד? יש פה די והותר מקום לצבא של אמנים. אין לי מספיק עבודות בכדי להצדיק אפילו עשירית מהאינסוף הזה.
אני מנסה לדמיין את עצמי עומד כאן ומצייר או מפסל. ממש פה במרכז החדר. הנה, פה אני אניח את עמדת הציור. שם בפינה אניח את נגן המוזיקה. ממש לידה אפשר לשים קומקום חשמלי. אין ספק שלא קיים דבר מהחוץ שעשוי להפריע לי. לא רעש, לא מגע עם האוכלוסיה המקומית, לא ריחות ולא כלום. מהבחינה הזו המקום מושלם.
לעומת זאת אני לא יכול להכחיש שהתחושה מתעצמת. התחושה שהשקט כאן אינינו אמיתי. הקירות היבשות למראה ללא כל ספק ספוגות במשהו רע. אבל אולי זה הכל פשוט אצלי בראש? אני בכל זאת לא בנוי לחללים בסדר גודל כזה. אולי זה דורש הרגל?
"כמה השכירות?" אני שואל ובליבי מתפסים המספרים לשחקים. כמה אפשר לדרוש בעד מקום כל כך גדול? בטח הרבה מעבר לתקציב שלי. "אלף שקל לחודש" אומר הסוכן. "כמה?" אני שואל פעם נוספת בפליאה.
"אלף שקל" מאשר הסוכן שאכן שמעתי נכון. כיצד יתכן שמחיר השכירות כל כך נמוך? אני שואל את הסוכן והוא נראה שוקל את דבריו על מאזניים.
"פעם דרשנו הרבה יותר מזה. אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת את המקום. אני לא יודע למה, אנשים ויתרו עוד לפני שהם בכלל שמעו את המחיר" לא באמת קשה להבין למה. חשבתי לעצמי. גם לי יש רצון עז לקחת את הרגליים ולהסתלק מפה. אבל אלף שקל? זה לא כסף בכלל.
"אתה יכול לספר לי קצת על ההיסטוריה של המקום הזה?" הסוכן נד בראשו לשלילה.
"לצערי איני יודע. המקום היה שייך למשרד אחר עד לא מזמן ולמיטב הבנתי שכרו אותו כמה אנשים. גם הם השתמשו בו לסטודיו. מלבד זאת, קל לראות שהמקום עתיק. הנה, אתה רואה את הקירות? אלו אבנים שהשתמשו בהם לבניה לפני מאות שנים. החדר הזה שימש לתכלית כלשהיא באותה תקופה ללא כל ספק." אני סוקר את החלל בפעם האחרונה ומגיע להחלטה. החלטה שסותרת את כל האינסטינקים שלי. "אני אקח את המקום". הסוכן נראה מופתע לרגע קצר ומייד לאחר מכן עולה חיוך שבע רצון על פניו.