חיית פרא
קמתי ממיטתי. היה זה יום שלישי רגיל, הציפורים צייצו, הדפיקות הבלתי פוסקות של השעון מלאו את חדרי. כרגיל, הרחתי פאי תפוחים מלמטה, למרות שגרתי בקומה החמישית. תמיד היו לי חושים משופרים כמו חוש שמיעה יותר טוב, וחוש ראיה משופר. נחשבתי כילד מוזר, ילד שמתבודד, מסתובב ביערות, פוצע ילדים ללא סיבה.
קוראים לי כריס וולפניג. אני גר בארצות הברית, בוושינגטון, עיר הבירה. כל הילדים כאן סנובים ואגואיסטים. אתה לא יכול להיות חבר של ילד שאין לו ויי או PSP , אבל אלה ילדים רגילים שיש מאוד מעט מהם. אני לא ממש בולט וכמו שהזכרתי קודם, אני מוזר.
לקחתי את התיק שלי. היו עליו הרבה שריטות. כשהיה לי משעמם הייתי נושך אותו ולא שם לב לכך. ירדתי למטה וראיתי את אמא שלי, לילי. היא הייתה בין היחידים שהבינו אותי. הלכנו לפסיכולוגים ורופאים אבל אף אחד לא הבין למה זה קורה לי.
"היי אמא," אמרתי לאמא שלי.
"היי חומד," היא ענתה לי כמו כל אמא. הסתכלתי בשעון שלי. איחרתי.
"שיט. אני מאחר. אני רץ, ביי!" אמרתי ולקחתי את התיק שלי. הגעתי לבית ספר תוך כמה שניות למרות שגרתי ארבעה ק"מ משם. היה לי כושר מדהים להפליא. נכנסתי דרך השער של בית ספר. ברקע נשמעו קריאות של "הנה המוזר" ו"אוי ואבוי! הוא יטרוף אותי!" אבל התעלמתי, הדרך הכי טובה לגרום להם להפסיק. נכנסתי לכיתה שלי. השיעור הראשון היה שיעור מתמטיקה. המורה שלי, קלי, כתבה כמה תרגילים מסובכים על הלוח.
"כריס, למה אתה מאחר עוד פעם?" שאלה.
"סליחה. רציתי לישון עוד קצת…" אמרתי בחשש. קיוויתי שהיא תאמין.
"בסדר. זאת הפעם האחרונה, מובן?" היא נאנחה. הלכתי בכבדות אל עבר הכיסא שלי והתיישבתי עליו. השיעור עבר כרגיל, הרבה שיעורי בית וקללות מעליבות. בסוף השיעור הלכתי עם החבר היחיד שהיה לי, קווין. גם הוא הבין אותי. היינו חברים טובים מאוד. דיברתי איתו על כך שאולי מצאו תרופה ל"מחלה" שלי. פתאום כולם השתתקו. הכל נהיה אפור. קווין נעלם. אף אחד לא היה שם מלבדי. שמעתי קול קר ומפחיד הקורא בשמי.
"כריס…כריס…" הוא לחש. רציתי להשמיע קול אבל לא יכולתי.
"אתה רוצה להיפטר מכל הילדים האלו, נכון? הרי הם תמיד מעליבים אותך ומציקים לך…" אמר הקול. שנאה וזעם הציפו אותי. ניסיתי להתנגד. לא מגיע להם, הם רק ילדים… הזעם התגבר עליי.
"כן, אני רוצה" אמרתי בקול מעורר בחילה. הכל חזר עוד פעם. שכבתי על הרצפה. כולם צחקו עלי.
"המוזר קיבל חום" אמר מישהו וכמעט נחנק. ברחתי מהר לכיתה. לא שמתי לב שבטעות בעטתי בקווין ושירד לו דם מהאף. סגרתי את הדלת וחיכיתי.
כמה ילדים שמו לב שהייתי בתוך הכיתה. הם דפקו על החלון הקטן והצר שרוחבו היה רק 5 סנטימטרים של זכוכית.
"עכשיו. תעשה את זה עכשיו" אמרתי. הרגשתי בחילה נוראית והתחלתי לירוק דם. הרגשתי כאב חד בלתי מוסבר ומייסר. הציפורניים שלי צמחו, התחלתי לגדל ניבים והמשכתי לירוק דם. ראיתי פרצוף של ילד מחוץ לחלון. זעם שאין כמוהו הציף אותי. קמתי, כיווצתי את ידי לאגרוף, כיוונתי, ופגעתי בחלון.
הזכוכית התנפצה.
הציפורניים שיספו את פניו של הילד. הוא התחיל לצרוח מכאב. דם ירד לו מהמצח .שלחתי אגרוף נוסף. ראשו של הילד נערף ועף אחורה. הילד נפל באיטיות אל תוך שלולית דם. הסתובבתי ופתחתי את הדלת. כולם התחילו לברוח לכיוונים שונים אך אני צחקתי.
"בואו אלי!" צעקתי. לפתע ציפורניי חזרו לגודלן הרגיל. התקרבתי לילד שנשאר בצד. הייתה לי תחושה מוזרה שאני רוצה לגעת לו בצוואר. החזקתי אותו בחוזקה. תמונות התחילו לרוץ במוחי, דם, עצמות, ציפורניים…
בעטתי בילד והוא עף אחורנית. הוא שכב על הרצפה והחל להקיא, לא כרגיל. הוא הקיא את עצמותיו, עצם אחר עצם. במהרה ראיתי את גולגולתו מתגלגלת על הרצפה ואת עצם הזנב שלו שוכבת ליד ערמת עצמות נוספות. מהילד לא נשאר כלום חוץ מגוש מבחיל. בהיתי במראה שנגלה לפני כשמישהו דפק לי כיסא בראש. זה לא כל כך כאב. הסתובבתי אחורה. זה היה קווין.
"חתיכת מפלצת מפגרת!!!" צעק והחל להכות אותי. הציפורניים צמחו שוב. מורים יצאו החוצה עם גרזנים.
"אני לא רוצה להרוג אותך קווין! רוץ!!!" אמרתי לו. המורה שלי למתמטיקה התקרב והניף מעלי את הגרזן. הכנסתי את ציפורניי לתוך ריאותיו והוא הפסיק לנשום. דם נשפך לו מהפה. הרבה ילדים ברחו בזמן שהוא ירק כמה ליטרים של דם. בעטתי בו והוא מת.
משהו חתך אותי בגב. הפעם זה באמת כאב. לאחר מכה מהירה של שיסוף צוואר, הראש של קווין הועף באוויר.
"לא!!!" צעקתי והזעם בתוכי נעלם. חזרתי להיות ילד רגיל. התחלתי לרוץ החוצה, לברוח. הרבה אנשים וילדים הסתכלו עלי בדרכי. קריאות אמבולנס ומשטרה נשמעו ממרחק. לא שמתי לב שבין רגע החיים שלי נהרסו לחלוטין.
תגובות (2)
:(
?