כלואה2- פרק 36.

הוא שחרר את ידיי והלך אחורנית בצעדים קטנים.
פחדתי להרים את ראשי, פחדתי לראות את מבטו.
הרמתי את ראשי לאט לאט והסתכלתי עליו. מבטו היה מפוחד ושונה. מבט שלא ראיתי על פניו של אנדרס מעולם.
"אנדרס" אמרתי בשקט. הוא לא הרים מבטו. הוא היה שקוע בעולם אחר. מבלי להיות במוחו, ראיתי שרצים לו אלפי סרטים בראש. הוא סגר את פיו שנפתח במקצת לאחר ההלם ובלע את רוקו.
התקרבתי לאט לאט על מנת שלא ארתיע אותו.
"אנדרס" אמרתי את שמו שנית בשקט. הוא הרים מבטו והסתכל עליי. היה ניכר שעוד שנייה הוא יזיל דמעה אבל מאז ומעולם הוא היה גבר מאופק.
הוא הסתכל עליי בחוסר אונים מוחלט. הרגשתי כאילו אני לבד לרגע. הצלחתי להבין אותו. זה לא קל שביום בהיר וצח נופלת עלייך מישהי שמודיעה לך שיש לכם ילד ביחד. למרות שהרגיש לי שהוא ידע, הרי הוא חשד מלכתחילה. אחרת, לא היה בא עד לכאן בשביל לשאול אותי את זה.
הוא היה נראה כמו ילד מפוחד.התנפלתי עליו בחיבוק שהיה חד צדדי. לא יכולתי לראות אותו ככה במיוחד כי לא ראיתי אותו כך מעולם. "אני מצטערת" לחשתי וכמעט בכיתי בשבילו.
הוא התנתק מהחיבוק שלי בעדינות, מנסה לא לפגוע בי. הוא הסתכל עליי וחקר את פניי מעט.
טיפות גשם חלשות החלו לטפטף ולהרטיב מעט את האדמה שכבר הייתה לחה מהגשם האחרון.
הגשם לאט לאט התחזק וכך גם מבטו של אנדרס. לא רציתי לפצות את פי, כי הוא דיבר בלי מילים.
לא רציתי להכביד עליו.
הוא פשוט המשיך על פניי והלך.
"אם תלך זה לא יעביר את זה" אמרתי בשקט ושמעתי את ההליכה שלו פוסקת.
שיערי התחיל להתרטב והקור חדר לעורי.
הסתובבתי אליו וראיתי שהוא עדיין עם גבו. כנראה שעוד כמה מחשבות תקפו אותו בכמה שניות הבודדות האלו.
הוא סובב את ראשו אליי ואז את כל גופו כשהבחין שפניי כבר אליו.
עיניו היו מלאות בסערה, בחוסר מנוחה.
"את מבינה מה זה בשבילי?" הוא שאל. התקרבתי אליו "בטח שאני מבינה, אני אעזור לך" אמרתי בקול קצת שמח שהוא תקשר איתי.
"לא את לא!" הוא הרים מעט קולו "אני לא יכול להיות אבא" הוא אמר ופרצופי התעוות. "מה זה השטויות האלה שאתה מדבר?" הוא בלע את רוקו "אני.." קולו הצרוד נשבר "אני חייב ללכת" הוא הסתובב והלך.
הוא השאיר אותי שם, עומדת בגשם וגופי קופא. הוא השאיר אותי עם אינספור שאלות אבל אני לא מתלוננת, אני בטוחה שיש לו הרבה יותר.
נאנחתי מהכבדות שישבה על לבי, לא חשבתי שאצטרך להתמודד איתו עוד אי פעם, להתמודד עם האמת.
***
"אימא" יד ליטפה אותי ברכות "אימא" הקול חלחל לשנתי.
פקחתי עיניי בזהירות וראיתי את פניו של אנדי.
"אנדי" התנערתי כששמתי לב שזהו הוא "מה השעה?" אינסטינקט ראשוני של כל אדם שמתעורר ומרגיש שישן שנים.
"שתיים-עשרה בצהריים" הוא ענה כאילו שהיה מוכן כבר עם התשובה במאגר.
"כבר מאוחר" העברתי יד בשיערי והתרוממתי למצב ישיבה.
"תספרי לי עליו קצת" אמר אנדי. הסטתי מבטי אליו והסתכלתי עליו במבט בוחן "על מה את מדבר?" שאלתי. יודעת על מה אך מושכת את הזמן. "על אבא שלי, איך הוא נראה היום? מה הוא עושה?" עצמתי עיניי וחזרתי למצב שכיבה "נו אימא" הוא ניער את ידי קלות.
נשפתי אוויר ופקחתי עיניי. התרוממתי שנית והסתכלתי על אנדי. שפשפתי עיניי, מכינה עצמי לשיחה ארוכה. "הוא.." באופן אוטומטי עלה לי חיוך "אתם ממש דומים" אנדי הקשיב לי מרותק לדבריי, רק מחכה שאמשיך לדבר עוד ועוד. "שיערו מלא ונראה כאילו לא עברו עליו שנים" הרצתי בראשי תמונה של אנדרס "זיפיו מכסים את פניו בצורה מושלמת" נכנסתי לגמרי לעולם משלי שכולו מלא במחשבות עליו. "ובמה הוא דומה לי?" שאל אנדי בחיוך חלקי. "העיניים" עניתי מבלי להסס "יש לכם אותו מבט" אנדי כיווץ גבותיו "מבט?" הנהנתי לעברו "כן, המבט הרגוע" אמרתי "שלא מפחד משום דבר" אנדי הנהן אליי ומאשר שהבין את כוונתי. "אני רואה אותך, אני רואה אותו בקטן" הוא הסתכל עליי באותו המבט עליו דיברתי "עד כדי כך?" הוא שאל "עד כדי כך" אישרתי.
"אימא" הוא אמר כאילו הוא הולך להעביר נושא . הנהנתי לעברו וחיכיתי שימשיך. "את.." הוא התחיל כאילו הוא מהסס האם לשאול בכלל "את היית רוצה להיות איתו עכשיו?" הסתכלתי עליו ובלעתי את רוקי. שואלת את עצמי בראש את אותה השאלה. האם אני חייבת את אנדרס עכשיו? אולי כל חיי הייתי עסוקה בלרדוף אחרי המוות שלו שלא האמנתי שיכול לקרות, אני חושבת שבגלל זה איבדתי את הטעם לחיים. האם אני יכולה להתחיל זוגיות עם מישהו אחר, עם לוקאס? למרות שאם הייתי מתחילה זוגיות חדשה, הייתי מעדיפה שלא יהיה לה שום קשר לארגון ושתהיה הרחק ממקסיקו.
"הייתי רוצה שהוא פשוט יכיר אותך" אנדי עיוות פניו "לא בהכרח שנהיה משפחה" הוא אמר.
הסתכלתי עליו במבט חוקר, אותו ואת עצמי. "אני לא יודעת אם זה משהו שהוא הגיוני" חיפשתי דרך להתנער מהשיחה הזאת "אבל זה משהו שאת רוצה?" הוא המשיך "זה משהו שהייתי רוצה בשבילך" אמרתי "ובשבילך?" הוא תקף במהרה. הסתכלתי עליו "אני לא יודעת" הוא הסתכל עליי והיה ניכר עליו שהוא מעט כועס "חשבתי שהוא היה אהבת חייך לא?" הוא אמר את זה בטוח בגלל כל אותם לילות שהתייסרתי בכרית ובכיתי, ובוודאי הוא שמע אותי אומרת את זה כמה פעמים ללילי.
"הוא עדיין" אמרתי. פתאום נשמעה צעקה שהייתה ללא ספק של אנה.
"אנה?" צעקתי בחזרה. אנדי התרומם מהכיסא ואני השלתי את השמיכה ממני וקמתי מהמיטה.
ירדנו במדרגות ביחד במהרה. "אנה?" המשיך אנדי לצעוק בעוד שנינו מחפשים היכן היא. אנדי חיפש בסלון ואני במטבח.
לא האמנתי למראה עיניי. נכנסתי למטבח וראיתי את אנה שרועה על הרצפה בעוד סכין עומדת דום על ליבה. "אנה!!!" צעקתי ודמעות זלגו מעיניי באופן אוטומטי.
הלכתי לכיוון גופתה וחיבקתי אותו בעוד הדמעות ממשיכות לזלוג.
"אנדי!!" צעקתי כששמתי לב שהוא לא בא למשמע קולי "אנדי!!" המשכתי לצעוק.
קמתי מגופתה וחיפשתי את אנדי. "אימא" שמעתי את קולו שנשבר ורעד. הלכתי בעקבות הקול שהוביל אותי לסלון.
אנדי עמד על יד הספה הגדולה כשכריס עומד מאחוריו מקיף עם ידו את צווארו של אנדי וסכין במרחק מילימטר מגרונו.
"תעזוב אותו" צעקתי והתקרבתי לאט וכריס סימן לי להתרחק.
"מרי" התחיל כריס "בואי נעשה את זה קצר ולעניין בלי דרמות" הוא המשיך. הדמעות המשיכו להרטיב פניי מבלי שרציתי.
"או שאת חוזרת איתי עכשיו" הוא התחיל את האולטימטום "או שאני דוקר את הבן שלך, חד וחלק"