כלואה2- פרק 41.

הנשיקה הייתה כמו שראיתי אותה בחלומות. תשוקתית וסוערת. היא הביעה בתוכה המון רגש והיא גם ענתה לי על כמה שאלות. היא פוגגה לי את ההתרגשות והלחץ. היא מילאה את החסר ששכן בי כמה שנים. היא גרמה לי לאהוב ויותר מזה, להרגיש נאהבת.
ידיו החמות והגדולות של אנדרס השתוללו בכול גופי. הידיים האלה היו לי מוכרות כל-כך ובגלל זה הייתה לי תחושה נעימה כשהן נחו על גופי המצומרר.
רעש הרגליים של אנדי יורדות במדרגות קטע את נשיקתנו באופן מפתיע.
כשאנדי נחשף למולנו, חייכנו. אנדרס חשף את שיניו במקצת ואילו אני הרגשתי די מובכת.
אנדי חייך אלינו ונשך שפתיו. ניכר על פניו שהוא די מתרגש. "זאת המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל" הוא אמר. לא היה לי ספק אפילו הכי קטן שהוא יודע מה קרה בזמן שהוא ירד במדרגות וראה אותי צמודה לקיר ואת אביו צמוד אליי נוגע-לא נוגע בגופי עם גופו.
"אני שם את כל הדברים ליד הדלת" אמר אנדי "תתארגנו" הוא נתן לנו עוד כמה שניות שבהן היינו יכולים לדבר עוד קצת או סתם להסתכל אחד על השני.
הוא סיבב עצמו לכיוון היציאה ושוב נשארנו אני ואנדרס לבדינו בסלון.
הוא הרים עם אצבעו את האף שלי בנחמדות "מה יש?" הוא שאל בחיוך. חייכתי אליו חזרה. "לא האמנתי שזה אי פעם יקרה" הוא הכניס יד אחת מאחורי גבי ומשך אותי להתקרב אליו "גם אני לא" הוא כמעט לחש "לא חשבתי שתהיה לי אישה" הוא אמר וקולו הסדוק העלה בי צמרמורת כשידוע לי שהוא מתכוון אליי "או בכלל ילד שלי" כל העניין הזה שאנדרס רכושני אלינו העלה בי צמרמורת. זה היה מבחינתי חלום אחד גדול ובלתי אפשרי.
"אם נספר למישהו אי פעם את הסיפור הזה, יחשבו שאנחנו משוגעים" אמרתי בגיחוך "לגמרי" הוא אישר אמירתי "זה פסיכי" הוא הוסיף.
"אימא!!" אנדי צעק מסמן לנו שהגיע הזמן ללכת.
"בואי" אנדרס סימן לי גם עם ראשו והלכנו יחד יד ביד לעבר דלת היציאה. כשהגענו, אנדי חקר את השתלבות ידינו באהדה. מלבד זה שהקרבה לאנדרס עשתה לי טוב, גם זה שזה גרם לאנדי להיות מרוצה גרם לי להרגיש עוד יותר טוב.
אנדרס הרים כמעט את כל התיקים. התנשמתי נשימה ארוכה, יודעת שעכשיו אני יוצאת לדרך חדשה, הדרך שלה ציפיתי כל חיי.
אנדי פתח את הדלת והחיוך שהיה על פניו צנח כלא היה. אנדרס עוד לא שם לב לזה כי הוא התעסק בסידור התיקים על גבו וידו. התקרבתי כדי לראות את מה שאנדי רואה.
לוקאס עמד שם. לא שמח, כועס. לא עם סכין, עם אקדח. מכוון היישר לעומד מול הדלת.
"לוקאס" לחשתי "מה אתה עושה?" מבטו היה רציני ושידר קור-רוח.
"בואי איתי" גבותיי התכווצו ולא הצלחתי להבין את פשר אמירתו של לוקאס.
אנדרס זרק את התיקים לרצפה "היא לא באה איתך לשום מקום" הוא החזיק אותי כאילו הוא היה חומת מגן. לוקאס בחן עוד קצת את הסיטואציה "תוריד את הידיים שלך" הוא פקד על אנדרס שלא הקשיב. "מרי" לוקאס הסתכל על עיניי כמו חץ "כדאי לך לבוא איתי" הוא אמר.
פתאום החבר הטוב שלי, זה שעזר לי תמיד נעלם. בשנייה אחת.
"לוקאס למה אתה עושה את זה?" שאלתי בתחנונים. הוא הרטיב שפתיו וטען את האקדח שברשותו וזה גרם ללבי לפעום במרץ.
אנדרס הסתיר את כל כולי בגופו "מי היה מאמין" אמר לוקאס בזלזול "הקינג מגן על המבוקשת הראשית" גופי רעד כולו.
"תזוז משם אנדרס" הוא נענע אקדחו כמסמן לו לזוז "תן לה לבוא איתי!" הוא פקד.
"בחיים לא" אמר אנדרס כהצהרה. לא היה ניכר על פניו שהוא הולך לוותר עליי.
"בסדר" אמר לוקאס. זה היה מוזר. מאוד.
הוא תפס את אנדי לחיקו ושם ידו סביב צווארו כשהאקדח מכוון לרקתו והאצבע על ההדק.
"לא!!!" צעקתי. פניו של אנדי היו מופתעות וכל גופו רעד. הרגשתי שהוא מפחד.
אנדרס נשאר שלו. זה הפחיד אותי. "עכשיו את מבינה מה יקרה אם לא תבואי איתי?" שאל לוקאס "והוא לא האחרון שארצח" הוא הוסיף.
"אני אבוא" יצאתי ממחבואי. לא חשבתי פעמיים. לא חשבתי בכלל.
"תשחרר אותו עכשיו" אמרתי בכמעט פקודה. "בלי תרגילים מרי" הוא כבר הזהיר אותי מראש.
"מה קרה לך?" שאלתי בפחד. הוא לא היה החבר הטוב שלי פתאום.
"בואי" הוא התעלם משאלתי. התקדמתי אליו בצעדים זעירים והוא לאט לאט הרים את ידו מצווארו של אנדי. גופי רצה כולו לפרוק בבכי, להתפרץ.
התקרבתי אליו וכשהגעתי הוא החזיק אותי כמו שהחזיק את אנדי.
"אימא!" הוא צעק. אנדרס התקרב לאנדי ומשך אותו לחיקו.
"אנדי שלי!" הדמעות כבר לא יכלו לעמוד על הסף הן פשוט פרצו החוצה.
לוקאס שיחק עם האקדח פעם עליי, פעם עליהם. "בואי" הוא אמר וסבב אותי אבל גופו עדיין היה לעברם.
בשנייה אחת ללא מחשבה, אנדרס קפץ עליו והם שניהם נפלו על הרצפה.
"אנדרס!" צעקתי. האקדח היה טעון וכל פעם הוא כוון למקום אחר.
אנדי רץ אליי וחיבק אותי. אנדרס הכה את לוקאס וכך גם ההפך.
פרצתי בבכי שלא אפשר לי לעשות שום דבר, הכול קרה כל-כך מהר, מהר שבקושי הספקתי לקלוט.
אנדי ניסה לעזור ואני אחזתי בו בחוזקה.
"לוקאס דיי!" התייסרתי "תפסיקו!" כמובן שהם לא שמעו אותי הם היו עסוקים כל-כך.
פחדתי וגופי כולו רעד.
ואז אוזניי כאבו ושערות גופי סמרו. הפחד השתלט על כל גופי.
הייתה ירייה.