לחלק באפס -סיפור ניסיוני-

התקדמתי בשקט ובאיטיות במסדרון הארוך. התאורה הייתה מעט מקולקלת, רק שתי נורות פלוראסנט הבהבו באור לבן ומבעית. בפנים, בבניין, שרר קור אימים…
מישהו כנראה שכח לכבות את מיזוג האוויר זה מספר שנים. ידיי רעדו, ושיניי שקשקו. אולי מפחד, אולי מקור, איני יכול לדעת בוודאות.
השקט היה מחריד. לא אהבתי אותו כלל וכלל. אף צעדיי הפחידו אותי קמעא. שמעתי רק רעש של רוח קלה, ודלת אשר נטרקת ונפתחת במחזור אינסופי.

לצידיי היו דלתות. דלתות רבות, חלקן נעולות, חלקן פתוחות למחצה. חלקן סגורות וחלקן אינן נראות מזמינות במיוחד.
ניסיתי לפתוח את הדלתות שראיתי. רובן כנראה הסתירו חדרי אחסון, או סודות אפלים על מטאטאים מרושעים וסמרטוטים, חלקן פתחו בפניי חדרים ריקים.

הגעתי לקצה המסדרון, ובסופו היו מדרגות. כל מדרגה הייתה גבוהה מאוד, כאילו בנו אותה במיוחד בשביל בני-ענקים. לאחר מספר שניות של מחשבה, התחלתי לטפס ולפסוע, בזהירות, ובעדינות. נאחזתי במעקה, שהיה חלוד וקר מאוד. שפשפתי את ידי בו ומספר גרגירים של אבק וחלודה נותקו מהמעקה ונפלו לרצפה.

התקדמתי עוד צעד, ועוד צעד, ועוד צעד. מסתבר, שלמעלה, היה אפילו קר יותר; הקור כבר חדר דרך מגפיי והחל לפלס את דרכו כלפי רגליי. נעצרתי לכמה שניות, ונשמתי. פשוט נשמתי. שאיפה, ואז נשיפה, שאיפה, ושוב נשיפה; וחוזר חלילה. גירדתי מעט באפי ובראשי, מגע ידיי הצונן הימם מעט את אבריי, אך זה לא מנע ממני להסיר את פיסת הלכלוך שנדבקה לראשי ואת תחושת הגירוד באפי.

לאחר מספר דקות ארוכות, סיימתי לעלות במעלה המדרגות, וראיתי דלת אחת. ניגשתי לעברה, וניסיתי לפתוח אותה, אך נראה כי היא הייתה תקועה. משכתי בכוח רב בידית, ושמעתי מעין רעש של שפשוף פירורים. לאחר זמן קצר, התייאשתי, ובעטתי בדלת בכעס. נראה כאילו הבעיטה שחררה את הדלת, והיא נפתחה קצת, מספיק בכדי שאלומת אור פלוראסנט תאיר את הרצפה בתוך החדר ההוא.

הופתעתי למדי, כיוון ששקלתי כבר לחזור בחזרה לביתי. משכתי את הדלת אחורה, ושאון חריקה נורא החריש את אוזניי. נכנסתי לחדר, מחפש אחר מפסק האור, ולבסוף מצאתי אותו. הדלקתי את הנורות, ואור עמום בקע מהן, מספיק בכדי שאבחין בחפץ מעניין שהיה נמצא בחדר.

מצאתי מחשב. הוא היה מכוסה בשכבה נאה ומכובדת של אבק. התקרבתי אליו וניקיתי את האבק, חיברתי את הכבלים והושטתי את ידי בכדי להדליקו.