לספר להם זה החלק הקל. – נשיכה (סיפור בהמשכים?)

החלק הקשה הוא לשכנע אותם שזה אמיתי, ולפנות אותם מהשטח שאתה משנה צורה.
אז איך אני לעזאזל עושה את זה?!
"היי אמא ואבא, אתמול נשך אותי זאב, ועכשיו אני אדם זאב. אני לא עובד עליכם, ובעוד חודש גם אני אשנה צורה. אתם יודעים לאן אני יכול ללכת באותו זמן?", באותה מידה יכולתי לשאול "אז מתי אתם שולחים אותי למחלקה הפסיכיאטרית?".
אני שוב ושוב מקלל את הזאב ההוא. מה הוא חשב לעצמו? לנשוך אותי, לראות אותי גם משנה צורה ולהסתלק? כל כך הרבה שאלות. אני רוצה לשרוט מישהו. לרטש למישהו את הגרון בעזרת שיניי –
או לא להיות חייתי כל כך. עדיף שארגע ואמצע פיתרון. איך אני הולך לספר להם?
נעלמתי ללילה שלם. אני עומד מול הדלת של הבית שלי. שלי, חה. פתאום המילה הזאת מצחיקה אותי. יש סיכוי שעוד מעט הבית הזה ועוד כמה דברים לא יהיו שלי יותר.
אני נע מרגל לרגל בחוסר נוחות. לרגע מושיט את היד כדי לדפוק על הדלת, ואז מתחרט. אני חושב ששעה בערך עמדתי ככה מול הדלת, מתלבט אם להיכנס. אני לא רוצה לבחון את רמת האמונה של ההורים שלי.
אני כמעט מחליט להכנס סופית, ואז עולה בי מחשבה – ומה אם אני לא אגיד להם כלום? ומה אם אני פשוט לא אכנס? אני יכול לחיות ביערות שלא כל כך רחוקים מפה, עם שאר הזאבים. אני מסתובב החוצה ומתחיל ללכת. "דניאל!"
אני מסתובב חזרה. אמא שלי עומדת שם עם עיניים אדומות, כנראה אחרי בכי. אני מרגיש לא נעים. מצד אחד, אני רוצה לרוץ ולחבק,, ולבכות. בלי להפסיק. מצד שני, לטובתה, אני יודע שאני חייב ללכת.
"בוא דניאל, דאגנו לך!" היא מזמינה אותי, מושיטה לי יד.
אני מתחיל לבכות, כאילו אני ילד קטן. "אני מצטער, אמא", אני לוחש ומתחיל לרוץ בכיוון השני. "לא! דניאל! תחזור!!! דניאל…" אני שומע אותה צועקת ומתייפחת, וקולה מתחיל להיחלש עד שהוא לא נשמע כלל. אחרי קילומטר או שניים אני עוצר ובוכה. "אני עוד אחזור", אני מלמל. "אני עוד אחזור, אמא".
אני מבטיח.