מי אני ומה שמי- פרק 19

'תתעוררי כבר!' צרחתי על עצמי. כל כך רציתי להתעורר, אך לא הצלחתי להביא את עצמי לנסות אפילו לפקוח עיניים.
'למה זה תמיד קורה לי?' המחשבה ריחפה בראשי. 'למה אי אפשר פשות למות מזה אחר כך וזהו?' 'אם לא זה כבר מזמן הייתי במקום טוב יותר…' המחשבות האלה כמעט דיכאו את הדחף שלי להתעורר.
איך ידעתי שאני לא מתה? זה קל. אם אני ממשיכה לחשוב את המחשבות האלה, זה אומר בבירור שאני עוד חייה, ואחיה גם לעוד יומיים שלושה לפחות…
"מה זה?" קפצתי ממקומי בתנועה בלתי רצונית להרגשת זרם חשמלי עובר בתוכי. רק שנייה אחרי הבנתי שבאמת דיברתי.
"איזה מזל… כבר חשבתי שאיבדנו אותה." שמעתי קול נאנח בהקלה.
איבדו אותי? זה אומר שהייתי אמורה למות! למה?
ל מ ה ? ? ?
"כן, מזל גדול." עוד קול הצטרף, אך בניגוד לקול הראשון, הוא נשמע פחות שמח.
פקדתי על מוחי בכל הכוח להורות לעיני להיפקח. זה דרש את כל מאמצי, אך בסוף הצלחתי. עפעפי רפרפו כדי להסתגל שוב לאור שהיה מעלי ולבסוף נפקחו לגמרי. מעלי עמדו שני אנשים, מבוגרים, גבר ואישה שנראו בסביבות העשור הרביעי לחייהם. שניהם היו לבושים במדי בית חולים ירוקים מחליאים ורכנו מעלי בהבעות מלאות דאגה. זיהיתי את הגבר כמי שנאנח בהקלה לשמע צעקתי, ואת האישה הנלהבת פחות. "הא?" מלמלתי באי הבנה. "איפה אני עכשיו?"
"בית החולים 'ארלוק' בעיר 'פוליר'. ברוכה השבה לחיים, אני ארון וזו היא אלקה," אמר הגבר שהתברר ושמו ארון בחיוך והצביע אל האישה ושמה אלקה באגודלו.
"קלייר. קלייר רנדן, נעים להכיר," עניתי בעייפות. לא היה לי כוח להכיר עוד אנשים שבסוף אצטרך לעזוב גם אותם.
אלקה עזרה לי לקום וסידרה את כרית המיטה כדי שיהיה לי נוח להישען, וארון הושיט לי כוס מים מהשולחן ליד. "תודה," מלמתי ולגמתי מעט מכוס המים. הייתי צמאה, מאוד, אבל ידעתי שאם אשתה עכשיו בבת אחת את כל הכוס גופי לא יצליח להסתגל לזה ואני אצטרך להקיא. חוץ מזה, הכוס הייתה די גדולה.
"עכשיו, נשמח להסבר. מה בחורה כמוך עושה באמצע הכביש מעולפת ועם שני פצעי יריות בחזה ובכתף?" שאל אותי ארון ובקולו נשמעה דאגה רבה אך גם עוד משהו שלא יכולתי להצביע עליו בדיוק. כעס, אולי.
"ברחתי," השבתי קצרות. לא רציתי להתחיל לספר שוב את הכל, ועוד לאנשים שבכלל לא הכרתי. אחרי המקרה עם רונאן החלטתי לא לבטוח יותר באיש. בעיקר אם הוא מציל אותי ממוות.
"ברחת ממה?" מצחו התקמט. 'יופי דיין, תשובה גרועה. עכשיו הוא לא יפסיק לשאול אותך שאלות על זה…' נזפתי בעצמי.
"אני אשמח שלא לדבר על זה כרגע." חייכתי חיוך קטן, מנסה לגרום לעצמי להישמע נבוכה ולא עצבנית.
"אם זה מה שאת רוצה." הוא משך בכתפיו ונשמע קצת מתוסכל.
"תודה."
עכשיו היה זה תורה של אלקה לשאול שאלות. "מהיכן ברחת?" שאלה בסקרנות.
"אני מניחה שאת זה אוכל לספר… הגעתי מאנדן, כמה קילומטרים מפה," הסברתי.
זה מוזר, בדיוק ביקרתי שם. זו עיירה מאוד רגועה ושקטה, למה לך לברוח?" גירדה את סנטרה, התנועה שכולם עושים כמשהו נשמע להם מוזר.
"כבר אמרתי, אני לא רוצה לדבר על זה. אני לא מכירה אתכם מספיק, ופעם אחרונה שסיפרתי את זה למישהו שלא הכרתי זה נגמר… רע, בלשון המעטה." כבר לא יכולתי להסתיר את חוסר הסבלנות שלי.
"בסדר, מצטערת ששאלתי." אלקה נשמעה נעלבת. זה לא הפריעה לי, הרי אמרתי בתחילת השיחה שאני לא רוצה לדבר על זה.
"לא. למה?" שאל ארון באי הבנה.
"סתם. אני פשוט לא אוהבת בתי חולים משטרתיים," עניתי בסתמיות. "ועוד משהו קטן, מתי אשתחרר?"
"שבוע לכל הפחות. הפציעות שלך חמורות מאוד, לא נוכל לשחרר אותך סתם ככה!" הצהירה אלקה.
"זה לא כל כך נורא, הגוף שלי מרפא את עצמו מהר יחסית לאנשים אחרים." חייכתי. "אני מניחה שבעוד כמה ימים כבר אהיה מספיק חזקה ללכת."
"אם זה מה שאת אומרת… מי אנחנו שנערער עליך?" זו לא הייתה התשובה שציפיתי לה. למיטב ידיעתי והבנתי, רופאים אמורים להתנגד בכל תוקף לאמירות כאלה מצד המטופלים.
"אתם לא רופאים אמיתיים, נכון?" ניתקתי את האינפוזיה מידי והזדקפתי. פתאום הרגשתי בריאה לחלוטין, כאילו לא נחקרתי לפני כמה שעות ונוריתי למה שהיה אמור להיות 'למוות' אחרי שרצחתי את שני הסוהרים שהיו אמורים לשמור עליי. וזה לא היה שטירוף שגרם לזה.