מקהלת בורי- ג'סיקה: הקדמה

רצתי, הדבר הכי קשה שאי פעם עשיתי, אפילו מתמטיקה לא הייתה כזו קשה מעולם, פשוט רצתי. מה שנראה לכם קל כמו הרמת נוצה, היה בשבילי התעלות מעל כול הקשיים. נשמתי באיטיות, מנסה לשמור על קצב מהיר, לנשום כמו שצריך. הרגשתי איך אני מתחילה להתעייף, איך אני מתחילה למעוד וליפול. איך הזיעה החמה הופכת לקרה במהירות, איך אני מאיטה את הקצב שלי. העצים ביער האפל פתאום נרוא פחות ופחות ברורים, כמו גוש אחד גדול של ירוק, על גבול השחור, האבנים הקרות שמתחת לרגליי היחפות, הקוצים והשושרים אל הזיזו לי. רציתי כבר להגיע. זה מעולם לא קרה, שהתעלמתי מכזו כמות של תשישות וכאב. תמיד נאנקתי על הדבר הראשון, עקיצה, נפילה, טיפונת דם… הייתי בוכה. ועכשיו לא. מחושלת,אניר צה, רצה ללא הפסקה, נופלת ומועדת, כבר מכוסה כולי בםציעות. הרגשתי איך עוד רגע אני נופלת.
"רק עוד קצת! רק עוש קצת!" צעקתי, מצאתי לעצמי עץ רחב, ובמהירות התחברתי מאחוריו. התיישבתי על האדמה, ממשת בעייפות את העץ במחוספס שמאחוריו התיישבתי. פתאום, כול הנחישות וחוסר הכאב עזב אותי, נוזל ממני במהירות מגופי, ופתאום אני ממתיילה לבכות, בכי קריר ונעים, יללות קצובות וקטנות, ושמעות. המון מדעות. לא רוצה יותר. רוצה לחזור אחורה, רוצה לחזור אל ג'סי, טיילר, ג'ייק, פניה! אבל לא, הם שם, הם לא פה, הם רחוק, הם מתחתי.
אבל אם יתפסו אותי, אני אחזור אליהם!
אבל אם אני אתפס- הם יהרגו אותי. אני אוייבת של אנג'ל. אבל גם הם אוייבים, אז למה לא הורגים אותם?
כי הם חזקים.
כי הם נשק.
נגדי