נון סטופ – פרק 18 – דממה
התאמצתי לא לנשום. אבל לא יכולתי. כן נשמתי. התנשפתי. אוף, למה תמיד כשאתה מנסה לא לנשום אתה נושם הכי חזק? ואם אתה כן תנשום, הנשימה תהיה חלשה ולא ישמעו אותה – כמו שאתה הולך לרופא והוא מבקש ממך לנשום עמוק. דווקא אז יש שקט. אבל כשסוכנים חוטפים אותה ומנסים להרוג אותך ויורים בך בלי סוף, אתה מתאמץ לא לנשום, ואז הם שומעים אותך. דווקא אז הנשימות חזקות מאוד. למה זה קורה? למה?
מלבד היריות לא שמעתי דבר. הייתה דממת עולם מלבד היריות. ניסיתי לשמוע יותר טוב. לא שמעתי כלום. התאמצתי. היריות נפסקו. יכול להיות שהם חושבים שאני לא כאן? שאני לא במקום הזה? שאני לא מתחבא להם? או שאולי הם עושים לי מלכודת? תכסיס? שאני אצא והם יתפסו אותי, יהרגו אותי? או שאולי הם מתקרבים אליי כל רגע בשקט, בעדינות, ואז יהרגו אותי?
חשבתי על כל האפשרויות, והגעתי למסקנה שאני יודע את התשובה לכולן: בסוף אני אמות. לא משנה מה יקרה עכשיו, ולא משנה מה יקרה בעוד שלוש דקות. כבר הגעתי לסוף החיים שלי, אז למה להתאמץ כל כך הרבה? בכל מקרה הכל אבוד. והכול בגלל צעד אחד…
זה משגע אותי. אני הולך למות בגלל שהתקרבתי לנערה. יותר נכון, לערפדה. טוב, עכשיו זה נשמע הרבה יותר הגיוני. הגיוני שאני הולך למות, מה אני כל כך מתפלא? בעצם, אני כן צריך להתפלא. אני לא צריך למות. לא עשיתי שום דבר רע, אינני יודע בכלל מה החוטפים האלה רוצים ממני. אני לא קשור אליהם בכלל. אני חושב שחלה כאן טעות איומה. טעות חמורה. לא אני מי שהם מחפשים. אבל אולי הם רוצים להרוג אותי כדי שלא אגיד מי הם? אבל אני גם ככה לא אגיד! אני חושב… לא אם זה תלוי בחיים שלי. אני אעשה כל מה שהם רוצים, רק שאני אשאר בחיים! אולי אם אני באמת אדבר איתם… אולי הם יתרככו. אולי הם יבינו.
קטעו את מחשבותיי יריות. קפצתי מרוב בהלה, ובשנייה האחרונה סתמתי את פי כדי שלא אצרח. עמדתי לצרוח, אבל איכשהו בסוף לא. זה נורא. הם כאן. אני אמות, וזה לא משנה מה יקרה עכשיו. במוקדם או במאוחר הם ינצחו.
שמעתי צעדים מתקרבים אליי משמאל. הלכתי בעדינות עצבנית לצד ימין, והתפללתי שאין שם סוכן. חצי שנייה אחרי שראיתי שאין רצתי ונכנסתי לאכסניה.
תגובות (0)