נון סטופ – פרק 33 – סיפורה של קלארה
הפסקתי לחבק אותה. נהייתי כבר חסר סבלנות, בטח כי היא מאוד איטית. אבל זה מאוד חשוב. אני לא אצא מהחדר הזה עד שאני אשמע את כל הסיפור, גם אם זה ייקח נצח. אני מוכרח לדעת אותו.
"כן, סליחה." אמרה קלארה ומחתה את הדמעות. "קצת הגזמתי, אני יודעת. מצטערת. פשוט הרבה מאוד זמן לא חשבתי על זה, תמיד הדחקתי את זה. ועכשיו הכל פורץ החוצה. מצטערת. אני אמשיך בסיפור."
תודה לאל. סוף-סוף. למרות שאני יכול להבין אותה, את כל הדמעות, את כל הכאב. היא המשיכה. "אז בקיצור, אחרי שעליתי לארץ, אבי התחיל להתנהג חשוד ומוזר. לא ידעתי למה. אבל אחרי זה ניחשתי שהוא הצטרף לאיזו כת סודית ומרושעת.
"חשבתי ככה בגלל ההתנהגות המוזרה שלו והשליליות התמידית, אבל אולי הכל סתם היה בראש שלי. הוא גם התנהג מאוד בסודיות ויצא מהבית לעיתים קרובות. ואז, יום אחד, הוא פשוט נעלם. נעלם. הוא לא היה בשום מקום. אני חושבת שהוא מת, אבל אני לא יודעת מה קרה לו.
"הוא לא היה בשום מקום. לא נמצא. כאילו בלעה אותו האדמה. השאיר אותי לבד, הזניח אותי לגמרי, בלי אמא או איזה דוד. כולם מתו. אני כמעט בטוחה שגם הוא, למרות שאני לא יודעת את זה בוודאות. יכול להיות שהוא עדיין חי, נמצא באיזשהו מקום בעולם, מסתתר. אם הוא מסתתר, יכול להיות שמהמשטרה.
"תמיד חשבתי שהוא רשע, איכשהו. אבל יכול להיות שפשוט כשהייתי קטנה, הכול נראה לי רע ואפל בגלל שלא הייתה לי את אמא שתחבק אותי ותעודד אותי. אבא נעלם יום לפני יום הולדתי השבע. כל-כך כעסתי באותו היום. בהתחלה חשבתי שהוא עושה לי הפתעה, אבל אז הבנתי שלא.
"והייתי לבד. לגמרי לבד. כל כך לבד." ראיתי שהיא בוכה. באמת סיפור כואב ללב וילדות קשה ומחרידה. אני מבין לגמרי למה היא לא רצתה לספר לאף אחד את הסיפור הזה. בראד לא ידע איך להגיב למצב כזה.
"זה היה כל כך קשה, ואני יצאתי מהבית. לא ידעתי מה לעשות. עברו כבר שבועיים, והוא עדיין לא חזר. אף אחד לא בא אליי, לא חיפש אותי, הייתי לגמרי לבד בעולם. והגעתי איכשהו לשדה הזה והלכתי לאיבוד.
"ואז, כמו נס, ראיתי את הבית הזה. דפקתי שלוש פעמים על הדלת. באותו היום הייתי כמעט בת שבע וחצי. ואיש בוכה מאוד מצער פתח לי את הדלת. זה היה אבשלום. הוא ממש בכה. ראיתי ילד קטן, בערך גדול ממני בשנתיים או שלוש, מוחה דמעות גם הוא. זה היה בראד. הם הכניסו אותי, והסבירו לי שזוהי פנימייה לילדים ונערים יתומים, היחידה באזור. כששאלתי למה הם בכו, הם ענו…
"בגלל מות אשתו של אבשלום." קלארה התייפחה, "ומאז הצטרפתי לשם וגרתי שם. בגלל… כל כך הרבה מקרי מוות, ו… אין לי מושג למה. כל כך מוזר."
אני לא יודע למה שאלתי את זה, או מאיפה צצה לי השאלה הזו לראש, אבל שאלתי שאלה חשובה מאוד. "איך נראה אבא שלך?" להפתעתי, היא ענתה לי מיד.
"הוא היה עם שיער קצר שחור והיה נראה מסוכן לגילו, מפחיד. הוא כל הזמן לבש שחור," קלארה התאמצה להיזכר וכיווצה את מצחה. "והכי מפחיד, הייתה לו צלקת כזאת, שכאילו חתכה לו את העור."
לא האמנתי. "צלקת על לחי שמאל?"
"כן, אני כמעט בטוחה." השיבה לי.
והבנתי מי זה אבא שלה, ועכשיו גם הבנתי למה היא מוכרת לי. לפי התיאורים שלה זה הוא, והיא גם דומה לו. אבא שלה זה הבוס – המנהל – של הסוכנות. זה מי שאמר לסוכן "אתה יודע מה לעשות", וזה זה שאיים עליי לומר לאמי שהכול בסדר.
זה הוא, והוא רשע. וקלארה היא בתו.
תגובות (0)