Tom1
מקווה שאהבתם ^^

נון סטופ – פרק 40 – קיצור דרך

Tom1 10/10/2015 620 צפיות אין תגובות
מקווה שאהבתם ^^

המכונית נעצרה.
לבי פעם בחוזקה. חשבתי שבתוך המכונית נמצא אחד הסוכנים, שרוצה לרצוח אותי. לא הספקתי לומר לחבריי לא להתקדם לשם. הם רק התקרבו יותר ויותר למכונית, בזמן שאני קפאתי במקומי. הדלת נפתחה באיטיות. פחדתי. ראיתי נעל שחורה; רגל יוצאת מהמכונית; עוד נעל זהה לשנייה; מכנסיים שחורים. זה סוכן. זה בטוח סוכן. זה חייב להיות סוכן. אוי לא.
ואז ירד משם איש. זה לא היה סוכן. נאנחתי. אוי, מזל. אבל אני עדיין לא יודע מי זה. אולי הוא כן סוכן והוא בתחפושת? אבל למה שיהיה בתחפושת? אולי כדי לחפש אותי? הוא איש זר, שאני לא מכיר. למה הם ישר רצים לדבר איתו? צריך לחשוב לפני שמדברים עם מישהו. למרות ש… דווקא עכשיו, זה כן נראה לי נכון לדבר איתו. הוא נראה לי חמוד, שיכול לעזור והוא לא סוכן ואין לו מטרה רעה נגדנו. כשאני חושב על זה, הוא נראה עכשיו די דומה לאבא שלי.
נזכרתי באבא. באמא ואבא, שדואגים ומחפשים אחריי. ניסיתי להדחיק את המחשבות הרעות האלה, ולהתחיל לעשות. לא לחשוב כל הזמן, אלא לעשות. ובדיוק בגלל זה עכשיו התקדמתי לעבר האיש הזר הזה. בשביל אמא ואבא, בשבילם אני אקח סיכון.
האיש היה חביב. "הי, מי אתם, ילדים חמודים?"
ילדים? אנחנו לא ילדים! הוא פשוט מבוגר, בן כארבעים, אז בשבילו אנחנו נראים ילדים. אבל אנחנו לא. קלארה אזרה אומץ ואמרה לו: "אתה יודע אולי איך אנחנו יוצאים מהשדה הזה? באיזה איזור אנחנו נמצאים?"
האיש המהם וחשב במשך הרבה זמן. מה יש לו שהוא חושב כל כך הרבה? מה יש לו כבר לחשוב? מה, באמת אין סוף לשדה הזה? אולי אני בכלל במאדים ואני לא יודע? מה קורה פה שאין לאן ללכת? שהכול אותו דבר? אני רוצה לצאת מכאן! לצאת מהשדה הזה כבר ולהגיע הביתה!
אבל אז האיש אמר, "כן. בואו אחריי." מה כן? מה, הוא צוחק? שאלתי אותו: "מה כן?"
"לא שאלתם אותי אם יש דרך לצאת מכאן?" שאל.
"לא." ענה בראד במקומי, "שאלנו באיזה איזור אנחנו נמצאים."
"האמת ששאלתי אותו גם את זה," אמרה קלארה.
"טוב, לא משנה." קטע את השיחה האיש, "פשוט תיכנסו למכונית. אני יודע איך לצאת מהשדה הזה." להיכנס למכונית? אני לא יודע. זה יכול להיות קצת פזיז, לא? להיכנס למכונית של אדם זר, שאני לא מכיר ולא פגשתי מימיי. אני לא יודע. אבל לא ממש הייתה לי ברירה. בראד, קלארה וסרינה כבר נכנסו למכונית, ועכשיו אני הייתי צריך להיכנס ולשבת מקדימה, לצד האיש. אוי, לא. בעל כורחי נכנסתי.
סרינה פתחה את נושא השיחה בזמן שהאיש התחיל לנסוע. "אז, איך קוראים לך? שמי סרינה, זאת קלארה, זה בראד וזה שלידך קוראים לו אורן." היא חייכה, כנראה עדיין 'מתלהבת' מהמסע הנוראי הזה.
"הו, כן. אני מצטער שלא הצגתי את עצמי. אני מארק ואני בן ארבעים ושלוש. נעים מאוד," אמר.
"אז לאן אנחנו נוסעים?" שאל בראד.
"אם לא הייתם מוצאים אותי," אמר מארק. "אני לא יודע איך הייתם מסתדרים. אני נוסע בקיצור דרך. בלי זה, אין דרך לצאת מהשדה הזה. ומזל שאני אחד שמכיר את המקום."
זה היה נראה לי מוזר. "באמת? איך?" שאלתי.
הוא נאנח. "האמת שמגיל אפס אני בשדה הזה. אבי קצר את האדמה כל הזמן, ואני מכיר את השדה." לא ידעתי אם להאמין לו או לא. בכל מקרה, איזו סיבה יש לו לשקר? אני לא יודע. שיהיה. האמת שזה לא כל כך משנה.
פתאום הרגשתי מוזר, ואני חושב שלא רק אני. שמעתי את קלארה שואלת מה קורה כאן. בדיוק מה שאני רציתי לשאול. אוי, זה כזה מפחיד. האוטו היטלטל והרגשתי כאילו הוא נופל מהר גבוה. פחדתי להסתכל קדימה ולראות אם זה נכון. אני חושב שכן. לא הרגשתי שהאוטו עומד על קרקע. צרחתי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך