צללים-פרולוג

פרולוג:
דלת עץ כבד נפתחה וחשפה חדר חשוך עד המאוד, החדר לא היה גדול במיוחד, שולחן כתיבה עשוי מעץ אלון נח במרכז החדר. שכבה דקה של אבק כיסתה אותו,הקירות של החדר האפלולי היו עשויים מאבנים שנמרח עליהם מלט, הם הונחו בצורה אקראית. כסת דיו כמעט ריקה עמדה על השולחן גם כן. ארונות עם שורות של ספרים אסורים נעמדו בפינות החדר. היה אפשר לשמוע את הלחשושים שעלו מהם, מאחורי השולחן עמד כיסא חורק שהיה עשוי מבד אדום וקימורי עץ מוזרים. מקור האור היחיד בחדר היה חלון עם מסגרת ברזל עבה, הרצפה הייתה חורקת מעץ משונה שחווה ימים טובים יותר, הנער נכנס לחדר, הוא היה רזה ומעיל עור היא שרוי על גופו השברירי פניו היו חיוורות ושערו השחור היה מבולגן. הוא סגר את הדלת בחרש וצנח על הרצפה, מתנשף "חייב ללכת" לחש לעצמו, "הם לא יתפסו אותי". "קוראים לי… אמממ אדם, כן קוראים לי אדם קווין" הוא הרגיש חלחלה במורד בטנו "אני גר ב.. אני גר ב… אתה חייב לזכור!" הוא ניסה לקום אבל גופו דחה אותו, רעשים של דפיקה החלו. "אני חייב לברוח… חייב להמשיך" הוא קם. הוא כשל בפינת החדר, וישב בצורת כדור. הוא השתעל ואז נשך את ידו. "לא… תפסיק! הם ימצאו אותך.. קוראים לי קווין אררר קוראים לי ג'ונס.. רגע, לא אתה חייב להתרכז, לא לשכוח!" קולות הדפיקה התגברו, הדלת נפתחה בטריקה, אדם פתח את עיניו. "לא…לא…." צרחה נשמעה ואז דממה, אדם נדפק בקיר מעוצמת המכה, הוא איבד את הכרתו. "לאאאאאאא אתם לא תתפסו אותי!, אני לא מפחד" נשמעה קול של חיתוך, אדם שכב עם עיניו פתוחות לרווחה ,פניו מכוסות בדם. וידיו מונחות בתנועה מחרידה על גופו. עוד צליל של חיתוך ואז נשמעה דממה. הדלת נטרקה, דם היה מרוח על הקיר, "שש" קול מחריד עלה מהמסדרון. אדם נותר על הרצפה ללא רוח חיים.