רוני.

ראייתה היטשטשה. היא הולכת שם. רגליה רועדות, מאיימות להפילה לחשיכת המקום, לתת לצללים לטרוף את נשמתה, לשרוט ולשרוף אותה. אור הירח, המאיר קלושות, בקושי חושף את דרכה הנדמית עקומה. רשרושים. רעשים. שתיקה רועמת. מנסים לשגע אותה. לגרום לצרחה שלה להדהד בעולם שהד אפילו אינו קיים. רעמים וברקים מופיעים, חותכים באור מסנוור את האוויר, את השקט המצמרר, את הקור שהיא לא מסוגלת להרגיש. האש שבוערת בתעלות עיניה, תופסת את מקומן של עיניה הכחלחלות שהיו לה, אלמלא הגיעה לכאן. עיניה נשרפו כליל, משאירות רק אבקת פחם, שאותה עיניה מפרישות הרבה לאחרונה. מוחה מסרב לשכוח את פניו המצולקות, את האש שעטפה אותו בצורה מושלמת. את הצחוק הרועם, שבקע מימנו בזמן שהאש הלוהטת חרכה את עורו לחתיכות אפר אנושי. לחתיכות זבל, לכלוך, דברים כאלה, שמתפזרים בקלות ברוח הלוחצת עליהם. רטיבות מחלחלת לתוך בגדיה, הגשם מתחזק. יותר ויותר. הלילה המפתה, ממשיך לדחוף אותה לכיוון לא ידוע. היא אינה רואה, קיר שחור ניצב למול עיניה המותכות. היא דמיינה את אביה. שוב ושוב, לוחצת פליי על מכסי ההקרנה הגדולים והמרעישים שבתודעתה. פסנתר מהדהד בחוסר הרמוניה. אביה נוגע בידה בעדינות. הוא נעלם. ההרמוניה מסתדרת. קור ליבה חרך את צלעותיה, והטביע בהן כוויות קור נצחיות שיפעפעו לעד בגופה. כך גם בשאר עצמותיה. ריח כבד ומצחין של מוות מילאה את תעלות אפה מחדש, מזכיר לה כול שנייה מהשריפה. לרוע מזלה היא יצאה בחיים. "לאן את הולכת?" קול אביה נשמע בראשה. מילותיו האחרונות. היא עדיין הולכת, אל הלא נודע. מחכה לרוצח אכזרי שיבוא וייקח את נשמתה. שיבוא ויענה אותה עד למותה הצפוי. צעדיה קרים על המתכת. רגליה נשברו מתחתיה והיא צנחה אל האדמה שמתחת לברזל החלוד שהלכה עליו. כעת, שום דבר אינו נותר לה. זה היה רק היא, היא והיא. חתול רחוב שחור נוטף מים עבר לידה. מסניף אותה באפו הדביק. הוא התיישב לידה, מתחיל מלקק את הבוץ שמלא חתיכות חלודה ירוקה ממפניה שנחבטו, שנשרטו, שנהרסו על ידי אנשים אחרים כול פעם מחדש. בכי. לא, היא לא תיתן לעצמה לבכות, לפחות לא הפעם. עכשיו גם הוא אתה. עכשיו היא לא לבד. היא עוד תסתדר, בלי אף אחד. בדיוק כמו שהאמינה בהתחלה. היא תלך ולא תחזור למקום המחריד הזה יותר. למקום שמעלה בה כול כך הרבה זיכרונות שלא רצתה לזכור, לזרוק אותם לפח הקרוב היה צריך. קול פסנתר החל להתנגן מחדש. מנגינה חדשה וכאובה. כזו שרוני לא פגשה עוד. צלילים חזקים, עצומים, כוח ומידע שרוע בהם. רוני החלה מרימה את רגליה אשר נדמו כבדות כבטון פתאום, מין החשיכה ומתקרבת אל האור, שמעבר חצייה של מטר בלבד הפריד בניהם. צפירת מכונית. טראח. קול חזק. זעקה. צעקות. צפירות. דם. טיפות דם חמימות. היא הייתה מוטלת שם, גופה מת. מתחיל בתהליך ההתרקבות. עכשיו הייתה מאוחדת עם אביה. וכך נגמר סיפורה של רוני.