שלושים,אחרי הסוף: פרק 2

פרק 2: רק לעכשיו

"תוציא הכל, נשקים, תחמושת. ותעביר את זה לי לפני שאני מפוצצת לך את המוח" אמר הקול הנשי, הנער הרים את ידיו למעלה באיטיות. חושש שהסכין שהוצמד לוורידיו שלו, ראו שהנערה שצמידה אליו את הסכין הייתה מפוחדת. ידיה רעדו, והנער שמע רעשים של התנשפות כבדה, כנראה האישה לא התכוונה להרוג שום דבר בזמן הקרוב. "תקשיבי! ניקח את זה טוב וחלק" הנער אמר בקול חנוק, "לא אנחנו לא! מה שהולך לקרות זה שאתה נותן לי את על התחמושת שלך ואני מסתלק. מובן?" הנער לא היה מוכן לוותר על התחמושת המועטה שנשארה לו. זהו כמו משפט מוות בגיהינום מדברי, הנער חישב את התוכנית שלו. הוא היה יכול לתת מכה עם מרפקו, הנערה תקבל שוק בבטן ותפיל את הסכין. הנערה הצמידה את הסכין לגרונו בלחיצה חזקה, "תזוזה אחת וזהו" הנער חשב על הסכנות של הפעולה הזאת. אחת מהן, היא שהתוכנית לא תצליח והיא תשסף לו את הגרון, אך נראה לו שלמות בשלב הזה יעשה רק טוב. הוא נשם והסתכל לשמיים, נראה לו שהרעיון לדבר אתה ייתן לו יתרון של הפתעה, "אוקיי, בואי נדבר על זה" הנערה רעדה עוד יותר. "אני לא הבנתי מה-" הנער חבט בה בחוזקה בעזרת מרפקו בבטנה, היא לא הרפתה מהסכין אך האחיזה שלה השתחררה מעט. בעזרת תמרון הוא נתן מכה מהירה למרפקה וזה עשה את העבודה. הסכין נפל על הרצפה והעיף אבק על מכנסיו של הנער, הוא הוציא אתת האקדח המתכת והצמיד את הכנה מיד לראשה. הבחורה הייתה במצב כריעה ולא האמינה שהנער הצליח במהלכו, "חתיכת כלב" היא אמרה וירקה על החול הקר. היריקה פגעה בגופה של הקשרד המת ונראה שהבחורה לא הבחינה בו עדיין. היא קפצה אחורה בפחד, "הירגעי, הוא כבר מת מזמן" הבחורה הביטה בנער במבט מלא פחד. ואז ראיתי את הדבר שרציתי הכי פחות לראות בנוגע לאדם אפעם, קולר עבדים. האימפריה של קיסר היא הצבא הכי אכזרי שקיים בתקופה הזאת, עם לא מחשיבים את הבנדיטים בדרך. את חיות הפרא והמוטציות שממלאות את האדמה, הם כובשים כל מה שעומד בדרכם. ועכשיו הם רוצים לכבוש את תחנת החשמל אפסילון, המקום היחידי שמאפשר יצירת חשמל בשביל שאר הבריות שנשארו באזור המדבר הלוהט. הם שואפים לשעבד את כולם ואת חלקם הם כבר עשו. הם מציעים כסף תמורת נוודים או פושעים שיספקו להם "קוו אספקה של עבדים" כדי לספק להם את הדברים שהם צריכים ולעזור להם במשימות, ואלוהים עם את אישה….., הם שמים עליהם קולר, אך לא אחד המתפוצצים שיכולים להיות מופעלים בשלט רחוק. אלה קולר עשוי מעור שחור ונוקשה, הוא כמעט בלתי אפשרי להורדה ומניחים אותו במקום כזה מעל העורק הראשי, כדי שהוא יהיה שם תמיד והגוף אף פעם לא יתרגל להרגשה שלו. וכל פעם שהם יסתכלו למטה הם יצטרכו להסתכל בבוש על הסימן שמסמל שהם אך ורק רכוש. הבחורה הזאת היא לא אחרת מעבד נמלט, במבט יותר קרוב עליה הנער הבין את הבגדים שהיא לובשת ואת המצב המסוכן שהיא נמצאת בו. חולצה קצרה ואדומה ועליה מעיל שקוף ומלוכלך מפלסטיק שנמס בכמה חלקים, מה היא עברה שם?. המצב היה יותר מדי רגיש כדי לדבר אתה על זה, "אתה מתכוון להרוג אותי? כי עם כן, אני מתחננת. תעשה את זה מהר," הנער לא היה רוצח, הוא הרג להגנה עצמית. ולא נראה לא שהנערה הזאתי היא במצב נפשי אפילו להרים אבן, "אני לא מתיימר לרצוח אנשים בזמנים אלו, חוץ מזה לא נראה לי שאת תרצי בזה," היא הסתכלה למטה וקיללה, "זה הקולר נכון?" היא שאלה במילים קצרות. מנסה להסתיר את הבושה, "לא נראה לי שאתה צריך להיות לידי. לעזאזל! למה אני מדברת איתך!?" הנער הבין את מצבה, אותו מצב שהוא היה שרוי בו כשגילה שחברתו הועברה למערה אחרת ממנו. דיכאון עמוק, "תקשיבי, אני ראיתי עשן לפני כמה זמן, נראה לי שאנחנו מתקדמים למחנה או משהו-"
"מה גורם לך לחשוב שאלה לא גנבים?"
"זה סיכון שאני אצטרך לקחת"
הנער לא רצה לקחת את הנערה אתו, אבל איזו בררה הייתה לו?. היא עמדה שם, כשהוא מכוון אקדח לראש שלה, חסרת אונים, חסרת כל, "תקשיבי, אני יכול לקחת אותך איתי. אבל רק לעכשיו"