שלושים- אחרי הסוף: פרק 5

אין מקום לגיבורים

פרק 5: אין מקומות לגיבורים
הכל לפני, לפני האש. לפני התופת. קולין זכר, הוא ראה את הבית שלו בית בעיר לאס ואגס, במרחק 5 קילומטר מהסטריפ. האורות המנצנצים של הסרטיפ האירו למרחק של קילומטרים רבים אך הבית של קולין נח מאחורי מלון שלושה כוכבים מפוקפק למדי. הוא היה מאוד גבוה ולכן הסתיר את האור המסנוור. קולין נהג לנסוע לסטריפ ולהמר קצת. להשתכר, ולהתעורר בסמטה חשוכה בבוקר הוא היה צריך להיזכר איפה המכונית ולנסוע מבולבל בחזרה ללוסי, כאב לה לראות אותו ככה. "היי מותק" היה אומר לה בנעימות. מתנחם בפתטיות שלו, "היי?.היי?!, זאת כבר פעם שלישית החודש קולין, אתה תהרוג אותי יום אחד!" היא בכתה, "אני מצטער, את יודעת שקשה לי. הדברים שעברתי כשהייתי שם, אני מנסה לשכוח. אבל… אב-"
"אנחנו הולכים לרופא עכשיו. אני דואגת לך, אתה לא מבין. עם יקרה לך משהו איך אני יוכל לחיות עם עצמי?"
"עכשיו אתה צריך לקום" היא אמרה, "סליחה?" שאל קולין. ההבעה של לוסי הייתה כועסת. "קום, עכשיו, אתה צריך לקום!". קולין הרגיש מכה חזקה לחזה, עיניו כאבו מהאור הצורב.
"לוסי!, חכי!" צעק. הנערה כרעה לידו, היא לא הגיבה על הצעקה שלו, "מה קרה לי?" כשסיים את המשפט גל של כאב עבר בכל גופו. הוא גנח, הרגל שלו. זה נורא פצע עמוק ואדום פצע את העור שלו. קצת מעצם בלטה, הוא שכב על הרצפה והקיא, קיא שורף. לאחר מכן השתעל עמוק וגרונו צרב בדיוק כמו החול על אצבעותיו, "אני עשיתי כל מה שאני יכול" הנערה אמרה וגירדה את האף שלה הוא ראה שחגורה הייתה קשורה מעל מקום הפצע. הוא היה מת עם היא לא הייתה לידו, "תו-" קולין השתעל עוד פעם, "זה בסדר" הנערה אמרה וחיוך קל צץ על פניה. "אני גמור. את יכולה לקחת את הדברים שלי, כנראה לא אזדקק להם יותר." קולין לא רצה להאמין לזה, אבל להסיק מסקנה אחרת לא נראה אפשרי. "על תגיד את זה, אתה תהיה בסדר, אני לא רציתי להגיד. כי שמרתי את זה לעצמי, אבל הנא:" היא הוציאה מזרק כסוף מהכיס שלה, הוא מכיר אותם. יצרו אותם אחרי המלחמה, הם מרפאים כמעט הכל, אם לא מפספסים את הווריד כמובן. קראו להם steam pack הם היו ממולאים בקיטור שעורבב עם אנטיביוטיקה במכונות של לפני המלחמה, הם עלו הון. "לא, הדבר הזה עולה יותר משנינו." הנערה הביטה במזרק ואז בקולין. הוא ידע על מה היא חושבת, "לא את-!" משפטו נקטע בגלל המחט שנכנס לו לווריד, הנערה לחצה על הידית הקטנה והקיטור זרם, היא לחצה על השסתום כדי שהקיטור לא יגרום לווריד להיפגע, והוציאה את המחט, "אמרו לך שאת כלבה?" צחק קולין, הנערה צחקה גם כן. אבל לאחר שנייה הפסיקה ופרצופה היה רציני עוד פעם, "לפעמים… דרך אגב, אמרתי לך את השם שלי לפני שהתעלפת כמו ילדה קטנה" "תסתמי" קולין אמר. הנערה הסתכלה עליו כמה שניות. הוא הרגיש כמו ילד קטן ". בכל מקרה, השם שלי הוא אלינור, אבל כולם קורא…. קראו לי אלי, אבל זה כשהייתי קטנה, פשוט קוראים לי ליילה עכשיו" הבין אותה. אף אחד לא גאה יותר בשם האמיתי שלו. אך קולין לא שינה את שמו אף פעם, "נעים מאוד ליילה" הוא אמר וחייך קלות. היא הנהנה עליו, המזרק התחיל להשפיע, הוא הרגיש ישנוני מאוד, "נראה לי שאני ילך להתעלף כמו ילדה קטנה עוד קצת" הוא אמר, בפעם הראשונה שאחרי המלחמה הוא הרגיש בטוח,