שלושים- אחרי הסוף: פרק 6

פרק 6: וולפגנג המשוגע,
עבר שבוע כמעט בפעם האחרונה שקולין זז ממקומו. רגלו הייתה כמעט בריאה. ליילה לא רצתה לזוז מהמקום שהם היו בו למשך זמן מה. היא הרגישה בו בטוחה, קולין אמר לה שסוחרי העבדים יוכלו למצוא אותם. וקולין לא מוכן לקרב, היא תמיד חייכה ואמרה שהם לא יבואו. הבעיה היחידה בפיסת הגן-עדן שלהם זה שהגופה של המוטנט עדיין שכבה במרחק מטר עשרה ממיתתם והיא התחילה להסריח, זבובים סבבו מסביבה ותולעים ענקיות יצאו מתוך העור הצהוב שלו בהתזות של דם ומוגלה. קולין ניקה את הרובה שלו כל יום, הכובע הלבן שלו נשרף קצת בצד מרובה הלייזר של המוטנט, את הרובה הם השאירו ליד הגופה. הוא היה יותר מדי כבד להרים כשקולין הציע להשתמש בו. האקדח של קולין גם כן נוקה כל יום. המים והמזון של החבורה עמדו להיגמר, עוד ארבע פחיות שימורים ו2.5 ליטרים של מים נקיים, הfi-bot הראה שהרדיואקטיביות בגופו של קולין עלתה קצת בגלל הפצע. הוא גם הראה שמצב הרובים שלו הולך ומדרדר, אך הניקוי מעכב קצת את תהליך ההחלדה וההתקהות. "אז. יש לך משפחה? חברים?" שאלה ליילה, קולין לא הרגיש בנוח לענות על השאלה, ושתיקה מביכה עברה לפני שהוא נשם ואמר "משפחה כבר לא, חברים. הייתה לי חברה, קראו לה לוסי…-" קולין נשם עמוק. עצב עמוק העמיק על ליבו "-אבל אני לא יודע איפה היא, ביום לפני שהמלחמה התחילה. לפני שפינו אותנו לכספות, היא לא הייתה בבית כשחזרתי. אני לא הלכתי לכספות כי איחרתי, אבל נראה לי שהיא עדיין בכספת. הם לא פתחו אותם מאז שהמלחמה התחילה" הוא המשיך. הם לא דיברו חמש דקות בערך, קולין חשב על לוסי ועל הבית המתכתי שלה. עם היא בכלל שם, "מה איתך?" שאל, ליילה ענתה במהירות "אבא שלי מת. אמא שלי גם בתוך כספת, היו לי חמישה חברים מהתיכון. אני לא יודעת איפה הם. דרך אגב, אני לא שאלתי אותך בן כמה אתה." שאלה והלחיים שלה נעשו אדומים "אני בן 19" אמר קולין, הוא אפילו לא זכר מדי יום הולדתו כבר, יותר מדי שנים בלי.
"אני בת 18. 18 וחצי" ליילה צחקה קצת. גם קולין גיחך, קולין הסתכל ללילה בעיניים, אותם עיניים כמו של לוסי, חומות עמוקות. "קרה משהו?" היא שאלה. קולין ניער את ראשו קצת "לא, כלום. יש לך… עיניים יפות" הוא אמר, ליילה הייתה קצת מבולבלת ולכן לא ענתה. "אני הולך לפתוח עוד פחית, נראה לי שהרגל שלך בסדר כבר. אתה יכול ללכת?" היא שאלה, קולין הנהן והיא הנהנה גם. "אוקיי, יש לנו. טונה,לחם משומר, וקצת בייקון מיובש." היא אמרה, קולין בחר את הטונה. היא הייתה הכי "חדשה", הוא אכל עם קצת לחם משומר. שמשום מה היה רטוב אך טעים. הוא לקח לגימה מן המים כשקול של פרסות נשמע, הוא הסתכל על ליילה שנראה שלא שמעה כלום. "שמעת את זה?", "את מה?" שאלה בבלבול, וקצת חשד "קול של פרסות. מתקרבות מ-" הוא הסתכל במצפן בfi-bot "-מהדרום" הם הסתובבו דרומה והסתתרו מאחורי הדיונה, קולין אחז את האקדח שלו וטען שלושה קליעים בתוף. "תוכלי לעלות למעלה?, את יותר גבוהה" קולין אמר, ליילה הנהנה באי רצון. היא התרוממה קצת כך שרק עיניה צצו מעל הדיונה היא חזרה למלטה אחרי 10 שניות. "מה ראית?" הוא שאל, ליילה לא הייתה בטוח. "בראהמין עם סחורה על גבו וסוחר עם כובע מוזר, ועוד שתי שומרים עם רובים אוטומטיים. נראים כמו סוחרים שעוברים מעיר לעיר, קולין שמח מאוד. עם הם עוברים מעיר לעיר קולין וליילה יוכלו להתלוות עליהם בתקווה, העיר. כל כך נפלא. "בסדר הם מתקרבים קומי לאט" הוא אמר לה. הם קמו לאט וקולין החביא את האקדח מאחורי הדיונה, רק למקרה. אחד השומרים ראה אותם והפנה את נשקו עליהם, אחריו גם השומר השני. הסוחר עצמו עצר במקום ונראה מאוד בטוח, הוא היה עם עור כהה קצת. שפם צרפתי שהתחבר לפאות הלחיים שלו, וגוף די גדול. אך הוא היה די מבוגר, בערך ב20 שנה מקולין. כובע מדברי איתר את ראשו ולכן קולין לא היה יכול להראות את שיערו, "אנחנו לא מסוכנים!" הוא צעק, הסוחר צחק. קולין לא הבין. "ככה אמר לי גם הבחור האחרון שהיה כאן. הרג לי שומר וברח עם מזון, מזל שיש לי אקדח מעולה" הוא חייך טופח על החגורה שלו. ועל המגנום 33 שלו, קטלני. ליילה גם קמה "אני איתו" היא אמרה, הסוחר התפעל "הא. את זה לא רואים כל יום, עבד נכון?" הוא שאל בסקרנות והרים את גבותיו העבות. ליילה הסתירה את קולר המתכת שניתן לכל העבדים. "את חכמה עם את ידעת איך לנטרל אותו, בכל זאת עם לא ידעתי הראש שלך היה מתפוצץ עד ללאס ווגאס" הוא גיחך, השומרים לא הורידו את הנשק, נראה שהסוחר שם לב רק עכשיו. "איפה הנימוסים שלכם? הם לקוחות!, בגללכם לא יושאר לי פקק על התחת!" הוא צעק, הוא נתן טפיחה חזה לאחד מהם על החזה. ושניהם הורידו את נשקם. "יותר טוב. הרבה יותר טוב, עכשיו? במה אתם מעונינים?" הוא שאל עם חיוך קל. לקולין היו 100 פקקים. שמצא על גופות או על הרצפה, הוא די חיבב את הסוחר, "אני מעוניינת בשם שלך אדוני" ליילה צעקה לו, הוא הרהר "איך אוכל להגיד לא לגברת מקסימה כמוך! קוראים לי וולפגנג, וולפגנג המשוגע, סוחר המצרכים הכי טוב ומשובח בכל החלק הזה של העולם המחורבן שלנו. מבשר קשרד ואת לסוכריות מנטס," הוא אמר. קולין לא ידע למה קיבל את הכינוי משוגע, לא התחשק לו לגלות. "יש לך במקרה ניוקה קולה?," שאל קולין. וולפגנג חיפש בתיק שלו, ושלף שתי בקבוקים צוננים של ניוקה קולה, קולין לא רצה להתרגש יותר מדי. "כמה?" הוא שאל, וולפגנג זרק בקבוק לליילה, היא תפסה אותו והתענגה ממלחות של הזכוכית. "בשבילה זה בחינם, אבל בשבילך זה חמש פקקים" קולין הוציא חמש פקקים וזרק אותם אחד אחד לסוחר, "תודה לך אדוני" אמר וולפגנג וזרק לקולין בקבוק צונן. קולין פתח אותו והבין שכל כך הרבה זמן לא טעם את הטעם המתוק של המשקה שהוא אהב. ליילה שמרה את שלה,