שמיים – פרק 1
הכל סביבי היה לבן, נקי טהור. לא ידעתי איפה אני. הזיכרון האחרון שלי היה עולם אפל, כואב, גוסס, כשמעליי רוכן אדם לבוש שחור, כשסכין בוהקת באדום שצבעה צורח מוות בידו. אני זוכר את ילדי בן השלוש עשרה, את אישתי, אבל הם מרגישים רחוקים ואבודים, או שאני אבוד…
בחנתי את גופי, הייתי לבוש משי לבן, טהור כמעט כמו המקום בו הייתי. שמתי לב לכתמים לבנים, במרחק, שנראים כאילו הולכים במסדר, החלטתי ללכת לעברם. פסעתי למרחק עצום,
למרות שלא הרגשתי תחושת זמן, ואת רגליי פוסעות על הענן הטהור עליו אני הולך, הרגשתי במעיין ריחוף, כמו עש אל האור, הייתי חייב ללכת אל הכתמים בלבן…
תגובות (2)
נשמע מעניין, המשך!
תודה רבה, יש המשך :)