שמיים – פרק 2

פסעתי ופסעתי על הענן לעבר הכתמים הלבנים, המושכים. כאשר התקרבתי למרחק ראייה ברור של הכתמים, גיליתי שאילו אינם כתמים, לא, בכלל לא כתמים…
אלו היו בני אנוש לבנים כשלג, אשר כנפי נשר לבנות יוצאות מגבם, המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה 'מלאכים'. על יד כל יצור מלאכי שכזה צעד אדם שנראה אנושי, כנראה בן אדם, כאשר בדרך כלל על פני הבעת עצב, קודרת וקפואה. במרחק כמה צעדים מזוג אחד של מלאך ואדם, הבחין בי המלאך, ותוך כמה שניות נחת על ידי במשק כנפיים מרהיב מלאך.

המלאך הביט בי בפנים מהרהרות ואמר:"שלום לך סיימון אדוני, אני המלאך קניאל." קור הרוח עליו שמרתי עד עכשיו התנפץ, והבלבול שלי געש מבין השברים:"מה אני עושה כאן? איפה אני?" הבעת פניו של קניאל הייתה נינוחה, תוך כדי משחק באצבעותיו הלבנות כקרח אמר:"אדון סיימון עלה אל השמיים, אם לא הבין, אל תדאג, בקרוב נקבל את כל הפרטים עלייך." זועזעתי מדברי קניאל, עלה אל השמיים, מה הכוונה, אני מת? חשבתי… לאחר כמה שניות בהן קניאל ואני החלפנו מבטים, הוא חייך חיוך קטן ומבויש, וסימן לי בידו לעקוב אחריו, "אל הלא נודע." הוא לחש.