שקיעת האדם הבודד פרק 3

ברוס וג'ון הלכו לעבר האכסניה, בה ג'ון שמר מקומות מראש, והסכימו שיתחילו לחפש אחר הנרצחים על ידי מציאת הדגלים הכחולים בבוקר, לאחר שנת לילה טובה.
ברוס וג'ון נכנסו לאכסניה, אותם קיבלה מארחת צעירה ונדיבה, "אתם ברוס לני וג'ון תומפסון נכון? ניתן לראות במבט ראשון שאתם לא מכאן, החדרים השמורים לכם הם בקומה השלישית, שתי דלתות ראשונות משמאל", המארחת נתנה להם את מפתחותיהם, פטרה אותם והלכה לדרכה.
ברוס וג'ון עלו במדרגות העץ המתנדנדות, ועברו את קירות הבית המתקלפים.
ג'ון דאג לקבל את החדרים הטובים ביותר באכסניה.
ברוס וג'ון נכנסו לחדרו של ברוס, הקירות היו מקולפים, היה אבק בכל פינה בחדר, "הם לא יכולים לנקות כאן מדי פעם"? רטן ג'ון.
"לא הזמנת את שני החדרים הטובים ביותר"?
"אכן הזמנתי אותם, נראה שהרמה כאן לא גבוהה במיוחד…"
ג'ון נכנס לחדרו, באופן כללי החדר היה דומה לחדרו של ברוס, רק שלא היה לחדרו של ג'ון מאוורר.
שעת ערב הגיעה, המארחת קראה לברוס וג'ון לגשת לחדר האוכל ולאכול את ארוחת הערב.
ברוס וג'ון ירדו בנינוחות לחדר האוכל.
בגלל הפחד ששרר בעיירה ומחוצה לה מפני הרוצח הלא ידוע, לא היו תיירים בעיירה ולכן לא היו תיירים באכסניה.
התושבים שהיו דחוקים בבתיהם גם לא רצו ללכת לאכסניה, ברוס וג'ון היו היחידים בחדר האוכל.
בימים הבאים ג'ון הסתובב בעיירה וסימן את כל הבתים שעליהם יש דגל כחול.
לאחר עבודה רבה מצד ג'ון הוא הצליח לסמן ארבעה בתים: בית משפחת ג'ונסון, בית משפחת גריפין, בית משפחת בראון ובית משפחת סטינסון.
ברוס וג'ון הלכו לבית הראשון, בית משפחת ג'ונסון.
ביתו של ג'ורג' ג'ונסון היה ככל בית בעיירה המרוחקת.
על קירות הבית היו מעט תמונות זולות שניסו לשקף מעט יוקר במקום עני ודהוי, היה משדר רדיו ישן על השיש במטבח, היו כלי נחושת ישנים על השולחן בחדר האוכל, קירות העץ היו קירות עץ ישנים, סדוקים וחרוכים.
את ברוס וג'ון קיבלה אם המשפחה, גברת רוזט ג'ונסון, אישה חמה ומאירת פנים, שמשרה אווירה חמה ובטוחה על סביבתה.
גברת ג'ונסון הושיבה את ברוס וג'ון בשולחן חדר האוכל.
היא הגישה להם תה חם בנוסח קמומיל, ברוס מחשש שיפגע בכבוד הגברת בכך ש"ייגש ישר לעסקים" סימן לג'ון לחכות מספר דקות לפני תחילת התשאול.
לאחר מספר דקות הייתה זו גברת ג'ונסון ששברה את דממת החדר.
"אני יודעת שאתם כאן כדי לשאול על בני ואני מבינה ברגישות שאתם מפגינים כלפיי, אני תומכת גדולה בעבודתכם, שכן אני רוצה יותר מכל דבר בעולם, שרוצח בני יימצא, ויועמד לעונש על מעשיו החמורים".
סמכותה של גברת ג'ונסון, רצינותה בנושא והחוסן הנפשי שהיא הראתה, הדהימו מעט את ברוס וג'ון.
"אנחנו גם רוצים בכך", השיב ברוס.
ארשת פניו של ברוס הראתה מעין שילוב של רגשות חמלה, פחד, סמכותיות, ורצינות.
ברוס החל בשאלותיו.
"האם לבנך היו חברים"?
"מעט, שניים או שלושה חברים קרובים".
"האם את מודעת לאירוע כלשהו שקרה בין בנך לאדם אחר? אולי היה ויכוח מסוים, או כל דרך בה בנך יכול היה לרכוש אויבים"?
בקולה הרך והחם פתחה גברת ג'ונסון בדיבור: "בני היה נער מתחשב ואדיב כלפי זולתו, אולי הוא היה מעט זאב בודד, אבל הוא היה איש שלום".
"טוב אם כך…"
לפני שברוס הספיק לסיים את דבריו קרה משהו לגברת ג'ונסון.
אישוניה של גברת ג'ונסון התרחבו, כאילו היא נזכרה בדבר מסוים, או פחדה ממשהו באופן הנורא ביותר.
"בני ג'ורג'…" היא פתחה, "היו לו בעיות זמן מה עם העירייה, הוא היה מספר שנים יועץ ראש העירייה ואני זוכרת שהוא סיפר לי שהוא מצא "משהו" על ראש העירייה, משהו שראש העירייה ניסה לשמור בסוד".
"בזמנו לא חשבתי שזה היה ממש חשוב, אבל כעת לאחר שהוא נרצח אני מקשרת בין הדברים ו…"
"את יודעת מה זה היה"? שאל ברוס,
"לא, אבל אני זוכרת שהוא אמר לי את זה שבוע וחצי לפני רציחתו".
ברוס וג'ון הסתכלו זה על זה באישונים מורחבים.