שקיעת האדם הבודד פרק 4

זוג הבלשים יצאו מביתה של גברת ג'ונסון.
"תבוא לבקר לפני שתעזבו את העיירה, נשב על תה ועוגיות".
ארשת פניה של גברת ג'ונסון הייתה חמה ואוהבת.
ברוס הגיב בחיוך חברי, "אני מבטיח שנחזור לבקר ישר עם תום הפרשה לפני שנצא מהעיירה".
ג'ון שהכיר את ברוס מזה שנים רבות לא ראה אותו מעולם כה חם ואוהב, נראה היה שגברת ג'ונסון הקשישה הצליחה לחדור את החומה שברוס הציב בינו ובין סביבתו.
הוא ידע שהיא הצליחה לדחוס מקום בליבו של ברוס.
היה זה יום חם בעיירה המרוחקת.
ברוס וג'ון פסעו, פסיעה אחר פסיעה, ברחוב החולי והיבש.
ג'ון הפזרן התקשה במציאת בתי הנרצחים.
"מצטער ברוס אבל במקום שכל הבתים בו נראים כה דומה, ספירה מדויקת היא דבר הכרחי, ונראה שיש טעות ברישומים שלי".
"מה נעשה עכשיו"?
"אני מניח שנצטרך למצוא את הבתים על ידי הזיכרון שלי".
"אני מקווה שאתה זוכר את מקומם".
לפתע, מן הצללים מגיח קול: "אני יכול לעזור לכם בחיפושים".
נער בגובה 1.80 מטר, עם שיער שחור שעליו יש מטפחת אדומה עטופה היטב, בסביבות גיל 17 מגיח מן הצללים.
"באמת תוכל לעזור לנו"? הרים את גבתו העוזר הפזרן בספקנות, "כמובן, אני יודע על כל מה שקורה במקום הזה".
ברוס בחן את הנער מקרוב.
הוא החל לצעוד באיטיות לכיוון הנער כשידיו שלובות מאחורי גבו.
"אל תתקרב אליו, אנחנו לא יודעים מה המניע שלו לעזור לנו, ככל שאנו יודעים יכול להיות שהוא הרוצח"! ג'ון צעק בחרדה כשברוס המשיך להתקרב לעבר הנער המסתורי.
ברוס עצר כמטר מהנער והביט ישירות בעיניו.
מבטו הנוקב חתך את השלווה שהייתה שרויה באזור.
הוא החל בסדרת שאלות ששאל את הנער, כל הזמן שמר על מבטו הנוקב וחושיו החדים.
לנער היה פרצוף מעט מזלזל שהקרין: "אני מוכן לאתגר".
"מה הצבע האהוב עליך"?
"כחול".
מה החיה האהובה עליך"?
הנער התמהמה לרגע ואמר: "כלב".
"איך קוראים לך"?
"דין".
"מהו צבע השמיים ביום"?
"כחול".
"מהו צבע הדשא"?
"ירוק".
"למה אתה רוצה לעזור לנו"?
"כי משעמם לי בעיירה, עקבתי אחריכם וחיכיתי לרגע הנכון להציג את עצמי, ידעתי שמה שיכול להתסיס את חיי כרגע זו פרשת רצח תוססת"!
"האם זו הסיבה היחידה"?
"כן".
ברוס הרים את מבטו, כאילו הוא בוחן יין טוב.
הוא פנה לאחור ובמבט קר ניגש לג'ון.
ברוס לקח את ג'ון לצד לשיחה בארבע עיניים.
"ובכן, כפי שאני רואה זאת ישנן שתי אפשרויות".
"מהן האפשרויות ברוס"?
"אני תשאלתי אותו שאלון אמת, בשאלון כזה אתה מסתכל על התנועות הקטנות שהאדם עושה, התנועות הלא רצוניות הזעירות שהוא עושה באם והוא משקר, כמו כן אתה משווה זאת לתנועות הזעירות שהוא עושה באם כשהוא אומר את האמת, כנראה מלחץ התשאול, אם הוא מנסה להחדיר את התנועות הזעירות לפעמים שהוא אומר את האמת בכדי שלא תוכל להשוות, אתה יוצא מנקודת הנחה שהוא עושה זאת כי הוא משקר, אבל…"
"אבל…" באמרו זאת ג'ון קירב את ראשו, והרחיב את עיניו כאילו הוא עומד לשמוע סוד מסתורי וגדול.
"אבל… הנער תפקד טוב בשאלון, אפילו טוב מדי, הוא לא עשה שום תנועה מיותרת ולו הזעירה ביותר, בתאוריה הוא היה מקבל 100 אבל בחיים האמתיים אין סיכוי שמישהו יצליח להתעלות על כישוריי הוותיקים בחשיפת אנשים, שתי האפשרויות הן:
הראשונה הנער אכן אמר אך ורק את האמת, ולמען האמת נולד עם פרצוף פוקר טוב, שעוזר לו להתגבר על לחץ קיצוני, האפשרות השנייה היא שחוסר תנועות זעירות לחלוטין מעידות על כך שהוא פסיכופת, מה שמעלה כעצמו את הסיכויים שהוא הרוצח בעשרות אחוזים".
"מה נעשה"?
"בינתיים אין לנו ברירה, כל שעה שעוברת הסיכוי שלנו לפענח את התיק הזה יורד, אנחנו נצטרך לשים את מבטחנו בנער, באותו הזמן לשים עיניים בגב, ולא להוריד את עינינו ממנו ואף לרגע"!
שני הבלשים צעדו לעבר הנער, "אנחנו נקבל את עזרתך אבל בתנאי אחד".
"מהו"?
"תהיה כל הזמן קדימה לנו, שנוכל תמיד לראות אותך".
"אוקי"!
לפתע רעש חזק של כלי רכב נשמע מצד ימין של ברוס, השלושה הסתכלו לעבר האופק, ענן גדול של חול ואבק נראה כאילו הוא גדל עוד ועוד, לפתע צץ לו באופק אופנוע שעליו רוכב איש חסון, עם משקפי שמש לראשו, לפתע צץ לו עוד אופנוע ועוד אחד ועוד 20! הם נסעו במהירות של 80- 90 קמ"ש לשעה.
ג'ון והנער עלו במדרגות בניין להסתתר תחת סככתו.
ג'ון הסתכל לאחור וצעק: "מה אתה עושה ברוס את רוצה להידרס, הם שועטים במהירות שיא לעברך"!
באותו רגע ברוס לא קפא במקומו, עיניו היו ממוקדות בסכנה, הוא לא נע ולא זע, רגשותיו היו חמים וגועשים ובאותו הזמן רכים ושקטים.
בתוך שניות ספורות עשרות אופנועים כבדים שדחוסים במקום יחיד במשך כל נסיעתם, עומדים למלא בחול ואבק את המקום בוא ברוס עמד.
ג'ון השמיע צעקה מחרישה: "ברוס זוז"!