שקרים מצופים בשקרים

פשוט רצתי במסדרונות בית הספר שמעתי אותם כבר קרובים אליי באיזה שהוא שלב מעדתי ונפלתי על הריצפה, הם היו מעליי ומשכו לי בשיער, הייתי כול כך קטנה לידם שלא יכולתי להרביץ ניסיתי אבל הם רק צחקו עליי שאני לא מסוגלת לעשות להם כלום משכתי משערי והנער לא עזב, משכתי בכוח ולא הצלחתי בסופו של דבר הוא עזב ואני נפלתי על הרצפה. שלושת הנערים צחקו והלכו לדרכם…
"צוחק מי שצוחק אחרון!!!" צרחתי להם וברחתי מהמקום עליתי על אחד העצים ונשארתי שם עד סוף היום. כול החיים שלי רק צחקו עליי הרביצו לי.
25 שנים עברו וכיום אני בת 33 אני אשת עסקים מצליחה שעוסקת נגד העלימות בעולם ואותם בנים שהפריעו לי מסתבר שהם יושבים בכלא הקר והשחור שום נקודת אור לא תעזור להם. החלטתי ללכת לבקר אחד מהם וונדל ג'ונסון הוא גרוש עם ילדה, קראתי את התיק שלו באוטו.
המאבטח חיכה לי מחוץ לבית הכלא ונכנסתי פנימה.
"25 שנה וונדי… 25 שנה הא?" וונדל אמר לי.
"כן 25 שנה ותראה איפה אני ואיפה אתה, ואתה עדיין לא מתבייש"
"את הכנסת אותי לחור הזה ושנינו יודעים את זה, שניינו יודעים וונדי שאת רמעית ואני אדם ישר את אמורה לדעת את זה."
"ואיך אתה תוכיח לאנשים את המעשים שלי? האא? וונדל?"
"תתבישי לך…"
"אני? אתה מאשים אותי? עדיין לי יש צלקות ממך"
"ואותי האשימו על פשעים שאת עשית! לדוגמה לפני חמש שנים התרוששתי בגללך בפוקר. עוד אפילו בבית הספר שאת היית ב-ג' כול המעשים שאת עשית האשימו אותי!! את חתיכת…."
"אתה יודע שלא הייתה לי בררה!" תקעתי אותו במשפט.
"חתיכת אפסית… את היית צריכה עכשיו לשבת בכיסא הזה במקומי….. הגיעה לך באותו יום כל זה"
"שקרן!"
"אני שקרן? יאללה תעופי לי מהעיינים וונדי! מי צריך אותך בכלל?"
"סבבה… שלום ולא להתראות" קמתי ויצאתי מחדר הפגישה…
רציתי להתוודות, השקרים חנקו אותי הלכתי לכיוון בית המשפט ורציתי לפתוח את התיק ולהתוודות רציתי לשבת במקומו להיות אדם הגון. התיק נפתח מהר כעבור 3 ימים היה בית משפט, היה דיבורים וצעקות אבל אז וונדל קם מהמקום וצרח..
"סתמו פיות!!! אני אשם סבבה? היא ניסתה להיות נחמדה אלי להגן עליי… אבל אני שייך לכלא סוף סיפור ואני לא מוכן להתווכח!" הסתכל לי בעיינים, רעדתי, פשוט רעדתי הסוער לקח את וונדל לבית הכלא ואני למשרד…. והכול חזר להתחלה.