Long for more-פרק 1

נכנסתי לבייתי, השעה כבר הייתה מאוחרת.
התעכבתי הרבה כי ניסיתי לחשוב מה לומר ואיך להיפרד מהחבר שלי, מייק, שכבר היה החבר החמישי שלי. ולבסוף באמת עשיתי זאת. מה לעשות, אני לא יכולה להסתובב עם מישהו שאין בו כלום חוץ מיופי יותר מידי. כשחזרתי הבייתה שני הוריי ממש קפצו עלי, מודאגים בקשר לבת היחידה שלהם, אני. והם "איפה היית?!" "את יודעת מה השעה?!" "דאגנו לך," "חשבנו שמשהו קרה לך," "אל תחזרי כל כך מאוחר מבלי להודיע לנו!" החלו ברצף של משפטים ושאלות.
"טוב, טוב. בפעם הבאה אודיע לכם. פשוט התעכבתי קצת, לא שמתי לב איך הזמן עבר. אל תדאגו, בסדר?" אמרתי וחייכתי את החיוך המתוק שלי שתמיד עובד. "טוב, בסדר." אמרה אימי, והיא ואבי הלכו לחדרם.
היום היה משעמם כרגיל. קיבלתי 100 במבחן בצרפתית, במשך כל ההפסקה הקשבתי לחפירות של החברות 'הכי טובות שלי'-אמבר, קלואי וזואי, על החברים שלהן ועל מבחנים שנכשלו בהם, וכמובן אל כמה שהן מקנאות בי שאני כן הצלחתי לעבור את המבחן. אחר כך הלכתי לחזרה בקבוצת המחול שלי, שנמשכה שעה וחצי. זה הדבר היחיד שאני עדיין אוהבת בחיי חסרי הגיוון. ואחר כך, כידוע, נפרדתי ממייק.
הלכתי לצחצח שיניים ועל הדרך הודעתי להוריי שאני הולכת לישון, וקיבלתי משניהם נשיקת לילה טוב. "בלי לאכול ארוחת ערב?" שאלה אימי, עדיין מודאגת מעט. "אמא!!! אני עליתי בק"ג 1 שלם!! אם אני אמשיך לאכול ככה אחרי 19:00 את יודעת איזו שמנה אני אהיה?!" אמרתי, ממורמרת, חשבתי על הק"ג הלא רצוי שהוספתי בזמן האחרון. "טוב, טוב," אמרה אימי בכניעה ועם ליגלוג בקולה. "מה?! זה רציני!" אמרתי, "ברור, ברור. לילה טוב." "לילה טוב." עיניתי לה והלכתי לחדרי.
לבשתי את הפי'גמה הכחולה שלי, "החיים שלי כל כך משעממים, הלוואי והיו לי חיים עם הרבה יותר אקשן וגיוון…" מלמלתי. אך בדיוק כשהתכוונתי לכבות את האור, הוא נכבה בעצמו.
"או…קיי…" מלמלתי. כדאי שאלך לישון ממש עכשיו, מבלי לחכות…
אך בדיוק כנעמדתי מול מיטתי, נפתח חלוני וקור חזק מאוד פרץ לחדרי, קור שהקפיא את כל גופי, עד עצמותיו. לאחר מן נכנס משב רוח ממש חזק, כל כך חזק עד שהעיף אותי אחורה והטיח אותי בקיר!
החלקתי אט אט אל הרצפה והרגשתי איך הרצפה זזה מתחת לרגליי. היה נדמה שכל העולם ממש מסתובב לכל מיני כיוונים שונים. לאט לאט, נעצמו עיניי והתעלפתי.
שסוף סוף קמתי, היה חם. מאוד חם.
כשקמתי לאט, עדיין רועדת ומרגישה קצת מסוחררת, הבנתי למה כל כך חם.
בכל מקום שאליו יכולתי להסתכל, ראיתי להבות.
להבות ענקיות, מטילות אימה…
"את בטוחה בקשר לזה?" נשמע קול גברי מחוספס ורועם, אחריו נשמעו הדים. "בקשר למה?" לא הבנתי, עדיין מביטה בכל הלהבות סביבי, וכבר מתחילה להזיע.
"בקשר לזה שחייך משעמים, ואת רוצה חיים יותר מעניינים ומגוונים." הסביר. "ברור!" צהלתי משחמה. "רגע," פתאום עלתה שאלה בראשי-"אם מי אני מדברת?"
"לא תאמיני."
"נו?"
"את, יקירתי, מדברת עם כבודו, השטן."
מה?! לא…אין מצב…
"זה חלום?" שאלתי, למרות שכל מה שעברתי עד עכשיו הרגיש לי אמיתי לגמרי…
"לא." ענה בקצרה. "אז…למה אתה שואל בקשר לחיי?" שאלתי, לא מבינה. "כי אני הוא המפתח לשיפורם. אני אתן לך הכל, מתח, אקשן, פחד, או בקיצור… החיים להם את משתוקקת, בתנאי ש…"
"מה?" לא יכולתי לחקות. "החיים האלה יהיו חייך הקבועים לעד. עד יום מותך, תחיי כך." ענה, קולו היה מאתגר. "טוב, טוב! תגיד, מה בדיוק יהיה בחיי החדשים?" שאלתי, נלהבת. "וואו, חכי, יקירתי… אני מבין שאת לא עשירה בסבלונות… ובכן, תגלי את התשובה לשאלתך לבד." אמר. "אז זאת העסקה שלנו. אני נותן לך חיים כמו שתמיד רצית, ואת פשוט תקדישי אותם למעשים מהסוג שאני אוהב." אמר, לא בדיוק הבנתי את משמעות הדבר, אך הנהנתי להסכמה.
מסמך ארוך הופיע מולי, ובסופו מקום לחתימה. "אבל אין לי עם מה לחתום…" אמרתי, מבולבלת. סכין הופיעה בידי. "אתה רוצה שאני," "כן…" אמר. 3, 2, 1…
חתכתי את ידי ובעזרת הדם האדום והנוצץ מעט שיצא ממנה, חתמתי על המסמך, והוא נעלם.
"מצויין…" אמר השטן..