The midnight hour-פרק ניסיון

הקדמה:

מפקד המשטרה,ג'ון סמית,במקור מלואיזינה,ישב מול שולחנו וניסה לא לחשוב על מאורעות היום,שחזרו פעם אחר פעם למוחו.הוא חפן את פניו בכפות ידיו בניסיון להתאושש.הוא שירת לפחות שלושים שנה במשטרה, בהן התקדם בסולם הדרגות,משוטר זוטר בתחנה עד למנהל,למפקד המשטרה. ובאותם שנים הוא ראה וחווה מקרים קשים מנשוא,וראה את המוות,אפשר אפילו להגיד שהוא ממש הרגיש אותו,מזדחל לאיטו,כמו במקרה של משפחת שורפילד,שבה האב,פשוט…יום אחד הרג את אשתו ואת ארבעת ילדיו ולאחר מכן התאבד,פשוט כך.הוא נחשב לאיש נורמלי ואהב לשיר,בייחוד בערבי הקריוקי של השכונה.אך,אפילו מראה הדם על הקירות של משפחת שורפילד,גוויות הילדים המוטלות חסרות חיים,בכל זאת,אף אחד מהמראות שראה במהלך כל שירותו במשטרה לא יכול להשתוות למה שראה היום.הוא…נזכר שברגע שהגיע למקום,עם עוד כמה מחוקרי המשטרה והמחזה נגלה לעיניו,היה פשוט מזעזע.אפילו המחשבות על כך עכשיו,מחליאות אותו.אפילו הוא,מנהל תחנת המשטרה ובין הוותיקים,גהר מעל השיחים והקיא את נשמתו במשך כמה דקות.אכן, שום אדם נורמלי לא היה יכול להישאר אדיש וחסר רגשות לנוכח המעשה הנורא.אוף,חשב לעצמו,כל מחשבותיי מלאות בדם ובמוות ובשנאה ובכעס. טוב,זוהי מהותם של החיים,אבל,נדמה לו שהוא כבר לא יכול להתמודד עם זה.אולי עדיף לו לפרוש ולצאת לגמלאות,לבלות קצת מהזמן שנותר לו בשלווה,מול חוף הים.הו…חוף הים,הוא כבר דמיין את הרגע בו כפות רגליו נוגעות במימיו של האוקיינוס האטלנטי.אוך,לעזאזל,חשב לעצמו,על מי אני מנסה לעבוד,ברור שהחלום הזה,עד כמה שהוא יפה וורוד,לא מציאותי. הוא ידע שעבודת המשטרה חשובה לו,ולמרות כל המתח הזה והתחושה הזו,כל הזמן בכוננות.בכוננות לרצח או לשוד.מכיוון שזהו טבעו של המין האנושי והוא היטיב להבין זאת.
"ג'ון," לפתע הדלת נפתחה בפתאומיות וקטעה את מחשבותיו, "קראת לי?" בפתח עמד מייקל קולונובסקי שהרטיב את רצפת החדר,בטיפות שטפטפו ממעילו הרטוב.בידו השנייה החזיק שקית,שנראתה רטובה מעט,אבל לא יותר מידי.עלו ממנה ניחוחות משכרי חושים.
"בוא,תיכנס." אמר לו ג'ון בעייפות שניסה להסוות בנימוס והורה לו לשבת על הכיסא.הוא הוריד את מעילו הרטוב ומיהר להתיישב.הוא נראה זקן יותר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו,חשב לעצמו.
"קח." אמר לו מייקל והושיט לעברו את השקית.הוא פתח אותה וגילה בתוכה דונטאס שמנוני וחם,שהוכן כנראה באחת מן המאפיות שברחוב.
"לא היית צריך," אמר לו בהומור,למרות שלא היה זמן פחות מתאים מזה להומור, "אבל אם כבר הבאת לי דונטאס,טוב,כנראה שאצטרך לוותר מעט על הגזרה." הוא טפח,כבדרך אגב,על כרסו העגלגלה מעט.
"אחרי ששמעתי על מה שקרה," מלמל מייקל, "הרגשתי…טוב,הייתי צריך למצוא דרך,אחרי זה,לנסות ולעודד אותך מעט."
"אני מבין ששמעת על הרצח?" שאל אותו ג'ון והרגיש כיצד עורו מצטמרר. אפילו דיבורים על הרצח שהתבצע היום,עוררו בו בחילה נוראית.והמראות, המראות גרמו לו להחוויר כסיד.
"כל העיר שמעה על כך," אמר לו מייקל, "אני לא אתפלא אם זה מסוקר בכל רחבי ארה"ב. אתה בסדר?" שאל אותו כשראה שהוא מחוויר כהוגן ומוחה את אגלי הזיעה מעל פניו,מה שתמיד עשה כאשר היה לחוץ.
"אני…אני בסדר," מלמל ג'ון, "תודה על הדאגה. תרצה קפה?" שאל אותו, "אתה נראה כמישהו שעדיין לא התאושש מהסערה שבחוץ."
"תשמע,ג'ון" פנה אליו מייקל, "אני מכיר אותך כבר כמה שנים ויודע שאתה אדם טוב.אבל,בוא ונדבר גלויות,למה קראת לי לפה?"
ג'ון ידע שבמוקדם או במאוחר הוא ישאל את השאלה הזו.מאז מה שקרה, לפני כשנתיים וכמה חודשים…לא דרכה כף רגלו של מייקל בתחנת המשטרה יותר.הוא אמר שכל אחד צריך לקחת אחריות על מעשיו וכך גם הוא.הוא זכר שניסה להניא אותו מכך,בתואנה שהוא לא האשם.שהוא לא יכל לדעת שזה מה שיקרה.הוא סירב להקשיב לו והתפטר מעבודתו בתחנה.כל מה שניסה לעשות לא הועיל.לאחר מכן,ראה אותו עובד בכל מיני עבודות שידע שהן לא מתאימות לו,והצטער על כך מעומק לבו.
"טוב," הוא אמר ונשם נשימה עמוקה, "אם אתה רוצה להניח את כל הקלפים על השולחן.כפי שכבר ציינת מקודם,התבצע מעשה רצח היום. בעצם,לא היום.אבל,הגופות התגלו ע"י ילדים ששיחקו בעמק וגילו שרידי גופות שנפלטו לשפת הנהר,שתי נערות,עד כמה שניתן היה להבחין."
"ומה הפואנטה בכך שאתה מספר לי את זה?" שאל אותו מייקל בחשדנות.
"חכה בסבלנות,ידידי." אמר לו ג'ון והצית לעצמו סיגרייה.הוא הציע למייקל, אך זה סירב. "הגופות היו במצב נוראי.לא רק בשל הריקבון,אלא גם בשל מה שנעשה להן.הילדים מצאו אותן כשעיניהן עקורות וכשכמה מאיבריהן הפנימייים חסרים." הוא תיאר את זה בענייניות,למרות שכשראה את זה לראשונה,בצהרי היום הזה…זה היה הרבה יותר נורא. הוא תהה מי האיש השפל הזה,שיכול לבצע מעשים כה נוראיים.
"תמשיך." אמר לו מייקל,תוהה מה התכלית בכל זה.
"בכל מקרה," אמר ג'ון והוסיף, "אנחנו,כלומר,המשטרה חושדת שמדובר באותו הרוצח שביצע כמה רציחות לפני כמה חודשים.זה אותו דפוס הפעולה.עקירת עיניים או לשון,והאיברים הפניימים בדרך כלל חסרים.על פי תוצאות הניתוח שלאחר המוות שהתקבלו בגופות מהרציחות הקודמות עולים הממצאים,שחלק מהקורבנות,עברו התעללות ע"י הרוצח,טרם הריגתן בייסורים.כל הקורבנות ממין נקבה.לפי כך,אני מניח שזהו רוצח סדרתי."
"האם הקורבנות זוהו?" שאל אותו מייקל בסקרנות,נפעם ממה שהוא מספר לו.הוא רק לא הבין מדוע זימן אותו למשרדו בכדי לדון בכך.
"אגיד לך את האמת," אמר לו ג'ון, "הגופות שנמצאו היום היו במצב נורא. נראה שהן לפחות בנות חודש,אם לא יותר."
"ומה אתה מנסה להגיד בכך?" שאל אותו מייקל בחשדנות.
"מה שאני מנסה להגיד בכך,ידידי," אמר ג'ון והמשיך, "שהגופות הללו היו יכולות להישאר בקרקעית הנהר ולא להתגלות לעולם.כרגע,זהו המצב שאנחנו עומדים בו. למשטרה אין ולו קצה חוט להמשך החקירה."
"ואין טביעות אצבעות?" שאל אותו מייקל, "די.אן.איי?משהו?"
"חיפשנו בכל חור ובכל פינה,ביצענו בדיקות בגופות הקורבנות עשרות פעמים," אמר לו ג'ון,נואש.הוא אף פעם לא הרגיש מצב כזה,של תסכול וחוסר ידיעה,כמו שהרגיש עכשיו. "הרוצח הזה מתוחכם במיוחד.ואין לנו שום קצה חוט."
"זה מעניין מאוד," אמר לו מייקל, "אבל,למה קראת לי לפה בכדי לדון בכך?ואיך אני מתקשר לעניין?"
"זהו,עכשיו אגיע לכך," אמר ג'ון, "אני זקוק לעזרתך,כולנו זקוקים לה. תמיד היית מסוגל לחשוב מחוץ לקופסא ולזה בדיוק אנחנו זקוקים בזמנים קשים אלה.אולי…אולי בכל זאת תחזור לצוות המשטרה?"
"אתה יודע טוב מאוד שהתשובה שלי היא שלילית," ענה לו מייקל, "הבטחתי לעצמי שלא אחזור לתפקיד מאז…מאז מה שקרה."
"זה היה יכול לקרות לכל אחד," גער בו ג'ון, "תפסיק להאשים את עצמך בכך.המשטרה זקוקה לרוח חדשה בזמנים אלה,ואתה לא היית פה במשך שנתיים.לא הושפעת מחוסר המעש ומהסיאוב שפרצו."
"תודה על המחמאות,למרות שהן לא ראויות לי," אמר לו מייקל, "ובנוגע לכך,אתה כבר יודע את תשובתי.אני לא מסוגל לחזור,זה יותר מידי קשה עבורי."
"אם תחזור," אמר לו ג'ון, "אשלם לך פי שלושה מהמשכורת החודשית שלך במקום עבודתך.תוכל אפילו לכסות את חובך."
"מאין אתה יודע על…" שאל אותו מייקל בתדהמה.
"שום דבר לא נסתר מפניי," אמר לו ג'ון, "ליתר דיוק,שמעתי את זה מאשתך לשעבר,כשהתקשרתי אליה לפני כמה חודשים,לאחל לה מזל טוב לרגל הולדת בנה החדש."
"שתלך לעזאזל,הג'ניפר הזו…" שמע את מייקל ממלמל לעצמו, "החוב אמנם מאיים ו…כל שבוע מתקבלים מכתבים מהבנק.ולמרות זאת,אתה יודע,טוב מאוד,ש…"
"אני רוצה תשובה,פה ועכשיו," אמר לו ג'ון בכעס, "תחליט.כן או לא."
"ומה אם אבחר לא להסכים?" שאל אותו מייקל בענייניות.
"זו הבחירה שלך," השיב לו ג'ון, "תחליט בעצמך.בין אם תרצה לחזור או בין אם לא,תמיד אעריך אותך."
"טוב,אני צריך את הכסף," השיב לו מייקל, "בסדר,אני מסכים."
"טוב מאוד," אמר לו ג'ון וטפח על כתפו, "ידעתי שתבחר בצורה הנכונה. תתחיל לעבוד ממחר,למרות שאם זה קשה מידי בשבילך,אני מוכן לדחות את זה בכמה ימים," אמר והוסיף, "אגב,שכחתי לציין,תעבוד איתך עוד מישהי בפיצוח התעלומה."
"מי זו?" שאל אותו מייקל בחשדנות.מאז ומתמיד לא הרבה להתחבר לאנשים.
"מישהי צעירה ומוכשרת," ענה לו קצרות, "עם ראש כמו שלך ואפילו יותר טוב.אתה תפגוש אותה כבר.וכעת,נדמה לי שאתה כבר משתוקק לחזור לביתך.התשתי אותך יותר מידי," אמר בגיחוך, "ואני בטוח שאתה זקוק לשעות שינה." מייקל לא אמר מילה ופשוט קם מכיסאו.להתמודד עכשיו עם גשם הזלעפות הזה,חשב לעצמו.אוך.
"אז,להתראות." אמר לו ג'ון ברגע שרגל אחת שלו כבר הייתה מחוץ לחדרו.מייקל הנהן לעומתו ויצא מהחדר והקפיד לסגור אחריו את הדלת. החדר נשאר בדיוק אותו החדק,קודר ואפל.המפקח ג'ון סמית חייך לעצמו בסיפוק.התוכנית שלו עובדת בדיוק כמתוכנן.