The plauge -פרולוג

ליפני כשבוע הלכתי לאחת מחנויות הספרים למצוא ספר חדש לקרוא. הגעתי לאחת מחנויות הספרים הקטנות אבל עדיין מכובדות. ניגשתי אל המוכרת וביקשתי ממנה המלצה לספר מתח פסיכולוגי. היא התחילה למנות שמות של ספרים שהכרתי כבר, וגלשנו משם לנושאים אחרים, אך היא קטעה אותי לאחר שיחה של רבע שעה בערך מאחר שהיא עדיין במקום העבודה שלה ויכעסו עליה אם היא תמשיך לדבר איתי כל הזמן. אז הזמנתי אותה לצאת איתי מתישהו. היא הסכימה נתנה לי את מספר הטלפון ואמרה שניפגש מחוץ לחנות הזאת מחר בערב. יצאתי מהחנות, חזרתי הביתה והמשכתי לחפש ספר חדש.
יום למוחרת בערב יצאתי מהבית וקראתי בדרך לחנות הספרים ספר היסטורי על רפואה בזמן מגפות בימי הביניים, עד כמה שאני לא אוהב ספרי היסטוריה זה איכשהו עיניין אותי. כשהגעתי לשם הקדמתי בעשר דקות אז החלטתי פשוט להמשיך לקרוא את הספר. כאשר הזמן זז התחלתי להיות פארנואיד. השכונה הייתה ריקה. בלי מכוניות ובלי אנשים. הורדתי את הספר ושמתי אותו בתיק שלי. "למה בכלל הבאתי תיק" עלתה בי המחשבה כשהתכופפתי לשים את התיק בספר. ואז ראיתי אותה מאחורי, התחלנו לדבר וללכת ברחוב. היא הוציאה גם מסטיק ונתנה לי חתיכה. הכל היה מושלם, התחברנו ודיברנו הרבה על פסיכולוגיה ובאמת נהנתי מלדבר איתה. התיישבנו באחד הספסלים ופתאום הראש שלי נהיה כבד, ראיתי מטושטש והטעלפתי. קמתי מהר פתאום, ראיתי הכל בבירור, הסתכלתי בפאניקה למקום שבו ישבה הבחורה שיצאתי איתה וישב שם מישהו, או מישהי אני לא יודע מה, במסכה עם מקור מהמסכות שלבשו רופאי המגיפות בימי הבניים. שמעתי את הקול של הבחורה אומרת "אל תברח, אתה לא תצליח". התלחתי להיכנס לפאניקה. לא רציתי לרוץ אבל רציתי לצאת מפה. הסתכלתי עלייה יושבת שם במסכה, מסתכלת עליי. הסתכלתי על התיק שלי, היא קלטה אותי מסתכל עליו וקמה מהספסל. פה נלחצתי מאוד והתחלתי לרוץ. בצעד השלישי שלי הרגליים שלי כשלו ונפלתי. התחלתי שוב לראות במטושטש, היא התקדמה אליי וכרעה מולי ואמרה בקור רוח "מהלך טוב". התעלפתי שוב.
כשהתעוררתי אור לבן סינוור אותי. הסתכלתי לצדדים וראיתי שם אותה בלי המסכה. היא ענתה בקול נרגש ושמח "התעוררת!" וחיבקה אותי. ניסיתי להתנגד אך היידים שלי היו קשורות וכמו כן גם הרגליים. "מי את ומה את מתכננת?" שאלתי אותה בקול עייף. "אתה בקרוב תדע". הסתובבה ולקחה מחט. אני לרוב לא מפחד מזריקות או בדיקות דם, אבל בהתאם לנסיבות הרגשתי פחד נוראי. היא ניגשה אליי ואמרה בקור רוח "אני אקח ממך דם עכשיו, תתנגד ותחתך ותדמם למוות, תשתף פעולה ותזכה להמשיך לחיות". הנהנתי בראשי והיא התחילה לקחת לי דם. "למה את צריכה את הדם שלי?" שאלתי אותה בעייפות. "תחשוב לפי מה שקראת בספר שלך ליפני שפגשת אותי הערב". "אני לא מבין". היא גיכחה, סיימה את לקיחת הדם שמה פלסטר והסתובבה. היא היתיישבה מולי מחייכת עם בקבוקון הדם שלי אצלה ביד. ניסיתי להבין למה הדם שלי ואיך הספר קשור לכל זה. ואז נפל לי האסימון. צחקתי והסתכלתי עלייה. היא חייכה חזרה קמה ונישקה אותי בלחי. חשבתי לעצמי לאן לעזעזל גררתי את עצמי. היא היתיישבה מולי על הרצפה מחוייכת. "התשובה שלך נכונה" היא אמרה בקול שמח. "אבל את אפילו לא יודעת מה אני חושב". "זה האמת שלך?". "כן". "אז זה יספיק לבנתיים" היא אמרה וחזרה לכיסא שלה. "אנחנו פועלים לא לפי האמת שלנו אלא לפי האמת הגדולה, אז רק תגידי לי בבקשה האם אני צודק או לא". "אתה כן, אני בטוחה בזה. בנתיים תלך לישון, נמשיך מחר". "אבל איפה אנחנו?". "אצלי בדירה, מחר זה יום גדול" היא אמרה בחיוך גדול. היא יצאה מהחדר בזמן שהתחילה להוריד את המעיל שלה. הדבר היחיד שעבר לי בראש אותו רגע היה שהיא ממש מגניבה. ואז עצרתי לרגע לחשוב על מה שכרגע אמרתי. בדיוק ברגע שהבנתי מה כרגע חשבתי היא נכנסה לחדר בחולצה קצרה עם שמיכה, כרית וסכין. "הבאתי את אלו כדי שתישן" היא אמרה בזמן שהיא חתכה את החבל מהרגליים שלי. היא חייכה אליי ואמרה "אל תברח, ואל תנסה, כי לא תצליח. אז לילה טוב" כשסיימה את המשפט היא יצאה מהחדר וכיבתה את האור. מצאתי לעצמי צורה נוחה להירדם ונרדמתי.