עד יום מותי

אני יושבת בחדר שלי משחקת במחשב ופתאום,כול החשמל נופל.
אני לא מפחדת,זה כנראה הפסקת חשמל,אני קמה מהכיסא ומגלה שאני לא יכולה לראות כלום,מה שדי מוזר כי עכשיו אמצע היום.
לפתע אני רואה אור קלוש מופיע,והוא מאיר את כול החדר באור חלוש.
אני שומעת צלילים מאחורי ולאט לאט מסובבת את ראשי לאחור.
מאחורי עומדת ילדה קטנה וחמודה.
אני מתכופפת עליה ומביטה בעיניה,אני רוצה לשאול אותה שאלות כמו:מי את?מה את עושה פה?…
אבל אז אני רואה שהילדה נשרפת,כן,נשרפת.
אני מנסה לצעוק אבל לא מצליחה,אני רצה לאחור ונתקעת בקיר הכחול שבחדר.
רגע,אין לי קיר כחול בחדר!!!
אני נשאבת לתוך ה׳קיר׳ והילדה שעדין נשרפת גם,אני רואה שהילדה לא נשרפת,והלהבות נכבות.
אני עומדת באמצע חלל לבן,הילדה מתקרבת עלי,אני מנסה לברוח אבל לא מצליחה,היא מתקרבת עוד ולפתע משתרעת על ילד אחר שלא סמתי לב לקימו עד אז,היא אוכלת אותו,אבל ממש,עד שלא נשאר כלום.
עכשיו היא יותר גדולה,היא כבר לא נראת כמו ילדה אלא נערה.
היא מתקרבת עלי באה לאכול אותי.
ופתאום היא נעלמת ואני לבד בחלל הלבן,אני שמה לב שעל אחד הקירות בחלל כתוב בדם:״שלמי על מעשייך״אני רצה לאחור ונתקלת בקיר אחר,רק אז אני מבחינה בכך שכולי מדממת ומבינה שהדם על הקיר הוא דמי.
אני נשארת בחלל הלבן עד יום מותי,שמגיע חמש עשרה דקות מאוחר יותר.