עיר הצללים

אני רצה לשום מקום,מנסה להציל את כל מי שחשוב אך בסוף הוא הופך לעפר,וכנראה שאני רצה רק כדי לעכב את הבלתי נמנע.
ביום שמשי אחד יצאתי לטיול עם כל המשפחה,אמא,אבא,ואחותי הקטנה ולנטינה.
נסענו לתל-אביב לראות על מה כולם מתפלאים,היינו במסעדה,היינו בטיילת איפה לא היינו?
היה כיף,נהנינו להיות בחברת האחר מה שלא יצא לנו פעמים רבות.
אך פתאום עננים שחורים שאיימו בגשם החלו לכסות את השמיים,ברקים ורעמים מכל עבר וכך התחילה הסערה.
אנשים רצים להציל את חייהם מפני הסופה כשאנחנו קפואים,לא יודעים מה לעשות,לברוח או אולי להישאר?
ואז זה קרה,ברק היכה את כל העיר חוץ ממשפחתי,כולם נפלו באותו הזמן,כולם מתו באותו הזמן.
חוששים ומפוחדים אנחנו רועדים באותו המקום באותו המבט המפוחד.
ראיתי שממש עוד שניה ברק פוגע בנו,צעקתי לכל המשפחה לרוץ,להציל את חייהם.
כל המשפחה התפצלה אילו אני ואחותי הקטנה ולנטינה נשארנו יחד.
משכתי אותה בניסיון להצילה ואז אנחנו רואות צללים זועקים שמנסים לתפוס אותנו בכדי להשיב את חייהם.
כבר לא ראינו את הוריינו אך הדבר הכי עצוב היה שראינו אותם בסוף,בתור עפר ואחריהם כל שאר הגופות הפכו עפר.
רצתי ורצתי,משכתי אחריי את אחותי ולא חשבתי על הכאב שאני גורמת לה,רק חשבתי להצילה.
וברק נוסף הכה בעיר אך הפעם באחותי.
מסתכלת אחורנית,מפסיקה לרוץ,נופלת על ברכיי ומתחילה לבכות.
"זהו אני מוותרת"
אמרתי בקול רם כי למה להמשיך?,איבדתי את כל מי שהיה חשוב לי.
הצללים שולחים לעברי את ידיהם ואני נעלמת לאט לאט והופכת עפר.