צייד צללים
הדבר הראשון שמבחינים בו הוא עיניו האדומות הנוצצות.
אז מבחינים בכנפיו השחורות שמסתירות את הכוכבים.
אחר כך מבחינים בשפתיו האדומות, אדום עז יותר מצבע הדם.
ולבסוף בעורו החיוור ובניו הלבנים.
עד אז הבהלה כבר משתלטת עליכם ואתם לא יכולים לזוז, הוא מתקרב ואתם יודעים שהגיע הסוף.
אבל מה קורה אם אתם לא משלימים עם המחשבה הזאת? מה קורה אם אתם בורחים?
איש לא יודע, כי איש לא חזר בשביל לספר.
אבל אני יודעת.
הוא יצוד אתכם.
לא משנה כמה מהר תרוצו הוא יתפוס אתכם.
לא משנה כמה טוב תסתתרו הוא ימצא אתכם.
לא משנה מה תעשו, גורלכם נחרץ.
כי הוא הצייד הכי טוב שידעה האנושות.
הוא בן אל-מוות.
הוא 'הפחד'
תגובות (3)
ואוו
סיפור יפה
רק שגיאה אחת
לא שהגיעה
שהגיע
אני ממש פילוסופית ועייפה וכנראה ביום רגיל אני אחשוב על משהו אחר אבל כאשר מתארים לי את זה אני משום מה חושבת על הילד שאני מאוהבת בו. יותר מדי מוזר? כן. אני אסביר למה, אני לא מפחדת ממנו בצורה כזאתי פשוט יש לי פחד כללי כזה כמו מין "בושה" כזאת. עזבו, אין לי מצב רוח לזה שלא יבינו אותי. דרך אגב אהבתי מאוד את הנושא והקונספט של הסיפור וכתיבה יפה.
אני דווקא הייתי לוקחת את היצור שיצוד אותי בתור 'המוות',
אני מפחדת ממנו. ואין דרך לגבור עליו. הלוואי והיה. על פחד תמיד יש.
פחדים נוצרים ופחדים נעלמים אבל המוות נשאר והוא באמת יצוד את כולם עד קיץ.
אהבתי, מדרגת 5+