קומה 9- הבוגלרים. פרק 6. חלק א – התגלית.

———–נקודת המבט של נטע———-
"ויקטור?", שאלתי.
"כן?"
"אני.. אני לא רוצה לשאול אבל אשאל בכל אופן", התלבטתי.
"אוקיי.."
"יש לך תוכנית?", שאלתי והסתכלתי עמוק בעיניו, שלא יוכל להתעלם משאלתי.
"כרגע לא, אבל הכל יהיה בסדר.", ניסה להתחמק.
"מה זאת אומרת? אנחנו לא יכולים להמשיך ככה בלי שום תוכנית!"
'התרגזתי. למה הוא תמיד רגוע כל כך? הוא לא מבין שמדובר כאן במקרה של חיים ומוות?!,
בעצם, מה כל הסיפור איתו באמת? '
"כבר חצות, אנחנו חייבים ללכת מכאן, תאמיני לי שמוטב לנו ללכת", אמר ויקטור, הוא כיסה את ידו בשרוול החולצה שלבש, אחז בידי וניסה לשכנע אותי להמשיך ללכת.
"למה אתה כל כך ממהר? ולמה אתה לא יכול לאחוז לי ביד כמו אדם רגיל?", צעקתי עליו ללא שליטה על עצמי, כשלפתע שמענו צרחה.
"אהההההההההההההההההההההההההההההה"
"מה זה היה?", שאלתי בפחד ואחזתי בידו השנייה, זו שלא הייתה מכוסה.

———נקודת המבט של ויקטור———-
"אההההההההההההההההההההההההההההה", נשמעה צרחה צורמת.
"מה זה היה?", שאלה נטע במבט מבועת.
לפני שהצלחתי לעצור אותה, היא אחזה בידי השנייה, ואז היא צנחה מטה.
בזכות האינסטינקטים שלי, תפסתי אותה שנייה לפני שפגעה בקרקע.
היא פקחה את עיניה לאט.
"את בסדר?!", שאלתי.
"כן… מה קרה כאן הרגע?"
היא התיישרה, עדיין החזקתי בגבה מחשש שתסתחרר ותמעד שוב.
"נטע, זאת הסיבה שבגללה לא רציתי שתתני לי יד."
"אתה… יש לך רעל באצבעות?", ניסתה נטע להבין ונעמדה בכוחות עצמה.
"לא.. זה די מסובך, את בטוחה שאת בסדר?", וידאתי.
"כן, תוכל לומר לי מה קרה כאן הרגע?"
"בואי אחריי, כשנגיע לביתי, אספר לך הכל."
"טוב".
אחזתי בידה בידי המכוסה עם שרוול החולצה, והמשכנו ללכת.
"יש לך מושג מה הייתה הצרחה הזו מקודם?", שאלה
"האמת שלא, את זה נצטרך לוודא."
הלכנו, הכרתי את דרך הקיצור. פונים שמאלה ברחוב ברחוב ואן פלוט,
הולכים לרחוב ויטקניו מאחורי הבית החמישי,
מעל הגדר וימינה לתוך פתח הביוב שכתוב עליו 1915.
הגענו לרחוב ויטקניו.
"לאן הולכים עכשיו?", שאלה נטע.
"קודם צריך להגיע לבית מספר חמש.
"אני לא רואה כאן בית מספר חמש, הנה כאן אחד", היא הצביעה לעבר בית.
"אני רואה את שתיים כאן הנה", רצתי והצבעתי לעבר בית מספר שתיים.
היא רצה אליי, שנינו ניסינו לאתר את בית מספר חמש.
"כאן ארבע", היא אמרה.
"איפה?"
"הנה כאן", אמרה והצביעה לכיוון בית ירוק זרחני.
"אז בית חמש אמור להיות בדיוק… כאן", הצבעתי לכיוון תיבת הדואר של בית מספר ארבע.
"בתוך תיבת הדואר?", תמהה נטע.
"בואי אחריי."
התקרבנו לעבר תיבת הדואר.
"כדאי שתתרחקי" ,הצעתי, מניסיון.
"אוקיי", היא לא התווכחה וצעדה ארבעה צעדים אחורנית.
'היא סומכת עליך ויקטור, אל תאכזב אותה!', חשבתי לעצמי.
לחצתי על כפתור נסתר בתחתית תיבת הדואר, תיבת הדואר נעה הצידה ומתחתיה נגלה הפתח הרגיל.
"בואי", לחשתי לה. נטע התקרבה לעברי.
"עכשיו קופצים פנימה.", אמרתי.
"קופצים?", שאלה.
"בדיוק"
קפצתי לתוך הפתח המוכר, התגלגלתי במנהרה הארוכה, שומע את צעקותיה של נטע מאחוריי, ולאחר מכן את צחוקה, היה די כיף לרדת בפתח הזה.
כשהגעתי לסופו, נטע הגיע במהירות מאחוריי והעיפה אותי הצידה.
נפלתי על ישבני ולא יכולתי להפסיק לצחוק.
"סליחה.. אתה בסדר?", שאלה נטע והציעה יד לעזור לי לקום.
"כן, ברור", אמרתי. כיסיתי את כף ידי בשרוול חולצתי והחזקתי בידה.
כששנינו ניקינו את בגדינו מהלכלוך, התחלנו ללכת.
"וואוו", אמרה נטע בהסתכלה על הבית, התנוססה עליו הספרה 5.
"בואי", אמרתי.
ניגשנו לחלק האחורי שנמצא מאחורי הבית, בסופו של דבר התקרבנו לגדר.
"נטע תקשיבי, עכשיו נצטרך לעלות מעל גדר שגובהה כחמישה מטרים, תצטרכי לסמוך עליי."
"ברור", אמרה בפשטות כשנעמדנו ליד הגדר.
"זהו זה? פשוט תסמכי עליי?", התפלאתי.
"למה לא? הצלת את חיי היום, למה שתרצה לפגוע בי?"
"לא יודע.. סתם חשבתי ש..-"
-"חשבת שמה?"
"לא משנה", ביטלתי את מה שאמרתי קודם.
"תקשיבי, אם נרצה לעבור את הגדר הזו, נצטרך לשתף פעו-"
-" תן לי", אמרה נטע לפתע.
"מה?", הופתעתי.
"פשוט, תן לי"
"או-קיי..", מלמלתי.
"בטוחה שאת רוצה לעשות את זה לבד?", וידאתי.
"כן", היא הסתכלה עליי, בדיוק כפי שאליס הייתה מסתכלת עליי, הסטתי את מבטי לשנייה.
"הכל בסדר ויקטור?", שאלה כשבוודאי שמה לב שהגבתי מוזר.
"כן, כן הכל בסדר"
"טוב, רק תן לי מרחק ואני אטפס עליה.", אמרה בנחישות.
"איך? החורים בה קטנים ו-"
"-מרחק ,אמרתי!", קטעה אותי.
הלכתי שלושה צעדים אחורה.
לפתע, היא זינקה על הגדר, היא החלה לטפס בה במיומנות מדהימה.
"איך את עושה את זה?", שאלתי.
"כשאת גודלת עם אח גדול שהיה בפנימייה צבאית, את לומדת הרבה דברים", צעקה נטע, שכבר הייתה בראש הגדר.
"תיזהרי בירידה למטה!", צעקתי לה.
"טוב, אמא", צחקה נטע.
"אני רציני, בסוף את תיפלי"
"אהההההה", שמעתי את צעקותיה של נטע.
"חכי נטע, אני כבר בא לעזור לך!", צעקתי.
הושטתי ידיי לגדר העבה, והרמתי אותה, נטע הייתה שם שכובה על גבה על הקרקע.
עברתי מתחת לגדר ואז השלכתי אותה על ממני.
רצתי לעבר נטע.
לפתע היא קפצה עליי, שנינו התגלגלנו לקרקע בעודה צועקת שוב ושוב
"היית צריך לראות את הפרצוף שלך! סליחה פשוט לא יכולתי להתאפק, זה היה קל מדי!"
כשקמתי כעסתי.
"מה יש לך?", הטחתי בה בלהט הרגע.
"בסך הכל התבדחתי!", צחקה
"זה לא היה מצחיק! אני דאגתי לך!", המשכתי, 'איך היא יכלה לעבוד עליי ככה? זה ממש לא מתאים לה!'
היא רצה משם, ולפני שהבנתי מה קורה היא צצה בדיוק לידי.
"איך? הרגע רצת מכאן!"
"לא אני לא רצתי", אמרה.
"לא יעבוד לך הפעם נטע"
היא הסתכלה עליי במבט מוזר.
היא התיישבה, היא שמה את ראשה בידיה.
"ממש מצחיק", המשכתי.
היא לא קמה, שמעתי שהיא נושמת אבל היא לא קמה.
"נטע?", שאלתי.
"נטע?"
התקרבתי אליה, התיישבתי על ידה.
"תראי, אני מצטער אם כעסתי אבל את מוכנה לומר לי מה קורה?"
היא הסירה את ידיה מעיניה והביטה עליי.
"ויקטור? איפה אנחנו?"
"מה זאת אומרת? אנחנו בצד השני של הגדר שעכשיו עברת מעליה"
"איך עברתי מעליה? אני לא יודעת על מה אתה מדבר", קולה נסדק מעט.
"הרגע, לאחר מה שקרה, כשמעדת וכל ה… לא משנה, הלכנו לכאן ואז טיפסת מעל הגדר במיומנות ממש מרשימה, אמרת שלמדת את זה מאחיך הגדול שהיה בפנימייה ואז צעקת לי, באתי לעזור לך והתברר לי שעבדת עליי, ואז התעצבנתי, זהו", הסברתי.
"ויקטור"
"מה?"
"אין לי אח גדול"
"מה זאת אומרת? עכשיו אמרת לי שיש לך!", לא הבנתי למה היא מתכוונת! אם זאת לא הייתה היא עכשיו, אז מי זו הייתה?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היי! ובכן, עבדתי מלאאא על החלק הזה של הפרק, תדעו שבאמת חשוב לי שתגיבו ושתאמרו לי באמת את כל מה שאתם חושבים! אוהבת 3> ,
מספרת הסיפורי בזמני הפנוי :]