אהוד בן גרא

"יש נשק?", שאל אותי השומר בכניסה.

"לא", השבתי נחרצות.

האמת היא שהיה נשק. הוא הוחבא מתחת לבגד על ירך ימין שלי. חרב קטנה עם שתי פיות. מדהים איך חפץ כל כך קטן יכול לשנות גורל של עם כל כך קטן.

השומר בחן אותי בעיניים חשדניות. "אם ללמוד מן הנתונים שמובאים בפני אחת לתקופה, רוב הלוחמים, נכון להיום, אוחזים בחרב ביד ימין, וחוגרים אותה על ירך שמאל, וזאת כדי שתהיה זמינה לשליפה מיידית. מאחר שאתה נראה לי חשוד, ובכלל, כחלק מדרישות מערך האבטחה של עגלון, מלך מואב, אני מתכוון לערוך חיפוש על ירך שמאל שלך. בהצלחה."

התרגשתי. התוכנית שלי יוצאת אל הפועל בדיוק לפי התכנון. בעוד מספר שניות אעבור את מערך האבטחה של מלך מואב, ואתייצב אל מולו כשבידי מנחה עבורו. ההיסטוריה אינה סלחנית כלפי תוכניות שכשלו. הניצחון הזה חשוב לכל עם ישראל, אבל גם, ואולי בעיקר, לסופרים הישראלים. שעבוד של עשרות שנים לעם זר יכול להתפרס על שורה אחת בספר היסטוריה. לא. אני לא אסכים ששמי יונצח על גבי שורה אחת בלבד.

"בבקשה, אדוני, אתה ראשי להיכנס", עדכן אותי השומר.

נכנסתי פנימה אל אולם מפואר. במרכזו ישב איש שמן מאוד. הוא ביקש שאתקרב אליו עם המנחה של בני ישראל. "דבר סתר לי אלייך, המלך", לחשתי.

המלך היה סקרן. לא בכל יום מגיע נציג עם שמשועבד אליו, עם דבר סתר. סודות הצילו מלכים ממוות וגם גרמו למלכים לנפול. על פניו, אין כאן שום דבר חשוד. "דבר האלוהים לי אליך."

קמתי מכיסאי ושלפתי, באמצעות יד שמאל, את החרב מעל ירך ימין. נעצתי אותה בבטנו של עגלון. כדי שלא יוכלו לזהות שמדובר בדקירה, הכנסתי גם את הניצב אחר הלהב. הם בטח יתעלמו מן הדם שנשפך.

בדרך חשבתי על השומר שעיכב אותי. אם רק היה מנסה לחשוב בצורה יצירתית, אזי בעלות קטנה מאוד, של בדיקה נוספת על ירך ימין שלי, היה מצליח למנוע אירוע טראומטי לעם המואבי. אבל נראה, שהשכל, שאנחנו, בני ישראל, התברכנו בו איננו מתנה שחולקה לשאר העמים. זה היתרון היחסי שלנו. בזה אנחנו טובים. אנחנו מצליחים להפעיל את כלל הגורמים המשתתפים במשחק כך שיפעלו לטובת האינטרסים שלנו. "חבורה של חובבנים", חשבתי לעצמי.

הגפתי את הדלת מאחורי ועברתי שוב על פניו של השומר שעיכב אותי בכניסה. הוא הביט בי וקרץ: "אתם הישראלים חושבים שאתם מרכז העולם."