אין דבר העומד בפני הרצון

הענן הלבן שט על פני השמיים במהירות. הוא היה סקרן לראות את כל העולם. אך הוא לא הצליח לראות טוב את העולם מגובה שכזה. הוא ראה רק את הדברים הגדולים. יום אחד ראה נשר שטס במרום, מעט מתחתיו.
"היי, נשר," קרא הענן, "אתה מגיע מלמטה, נכון?"
"נכון, נכון," ענה הנשר.
"אמור לי, איך שם, למטה?" שאל הענן, "טוב, רע?"
"שם נפלא," החל הנשר בסיפוריו, "יש שם… אוי, אני חייב למהר. יש שם טרף עסיסי. להתראות, ידידי!"
"חכה! נשר!"
כל קריאות הענן לא הועילו לו; הנשר צנח למטה במהירות. מאותו היום תשוקתו של הענן כלפי העולם גדלה. עם הימים, הוא רצה יותר ויותר להגיע למטה. הוא הלך וגדל, וכדי לגדול היה עליו להתנגש בענן נוסף, או בשוט לחכות שהמים יתאדו אליו.
ככל שגדל, הוא נהיה אפור יותר ויותר מהייאוש שתקף אותו. היה מביט בעצמו ואומר:
"כזה גדול אני, ולא הגעתי אפילו לתחילת הדרך להגשמם תוכניתי. אך הוא לא ידע, שהוא כבר כמעט בסוף התהליך.
יום אחד, כל-כך התייאש שהתחיל… משהו מוזר התחיל לקרות לו. בהתחלה הוא התחיל לצנוח למטה, לאט-לאט, ולאחר מכן פשוט… לצנוח על הקרקע. זה היה, מה שבני האדם קוראים לו, "גשם". הוא היה מאושר. חלומו התגשם.
סוף סוף הוא יבקר למטה! הטיפות שלו התפזרו לכל מקום, וכך יצא שביום אחד ביקר גם בעיר, גם ביער, גם במדבר וגם בחוף הים. משאלתו התגשמה בדיוק לכבוד מותו. הוא לא מת, בעצם, אלא שחייו כענן הסתימו, והתחילו חיים חדשים: חיים כאגם, כשלולית, כים, ואם יהיה בר מזל, אפילו כאדם (גוף האדם הריי מכיל 70 אחוז מים)!!!