הגיבורים של ישראל

הוא לא נרדם בלילות, הוא חולם על דמעות וחיי את הסיוט, הסיוט שהוא לא מצליח להתעורר ממנו. 

הוא נזכר בקול הירייה ובוכה מבפנים בכל יום מחדש. 
הוא נזכר ביום הגיוס. שניהם הגיעו מדוגמים, עם מדים ירוקים, ללא דרגות או סמלים.. עדיין צעירים. שניהם היו בני 18 כשהתכווחו עם אמא שלהם שתניח להם להתגייס לשירות הקרבי.. הבטיחו לה שישמרו על עצמם. 
הם באותו חדר, ישנים אחד מעל השני. הם התחברו כבר וצברו חוויות. התבגרו יחד במשך שנה שלמה. הם הפכו בזמן כל כך קצר לחברים כל כך טובים. הבטיחו לעצמם להיות חברים גם בעתיד. 

ופרצה המלחמה.. 
החיילים עסוקים בלהציל את עצמם כדי שיוכלו להמשיך להלחם למעננו, למען אלה שיושבים בבית, אולי מפוחדים, אבל סומכים על הצבא. הצבא שהוכיח שישראל היא מדינה בלתי מנוצחת. בזכותם הצלחנו להחזיק 66 שנים כנגד כל הסיכויים ולמרות כל המלחמות. 

״איבדנו חייל, תזעיקו עזרה!״ 

עברה שנה מאז והוא לא שוכח אותו. לא שוכח את הילד שהכיר לפני שנתיים, זה שהגיע יחד איתו לגיוס, עברו יחד טירונות, מסעות, אפילו השיגו יחד דרגות. 
קשה לו להאמין שהוא מסתכל עליו עכשיו מלמעלה, שהוא מדליק לו נר זיכרון בתוך הקופסא הקטנה שמונחת ליד הקבר. הוא מניח על הקבר את הכומתה שהייתה שייכת לו. 
הוא כואב את האובדן, כועס על עצמו שהוא הלך והוא פה נשאר. 
אולי הוא קיים לאמא שלו את ההבטחה, הוא עכשיו בבית, בריא ושלם. אבל בכל לילה הוא שוקע במחשבות, לרוב מופיעות גם דמעות. 
-הוא לא נרדם בלילות, הוא חולם על דמעות וחיי את הסיוט, הסיוט שהוא לא מצליח להתעורר ממנו..-
.יזכור.