החיים כלוח שחמט.

האנשים שיש להם הכי קצת מאושרים הכי הרבה. "אני שמחה שיש לי מעט, כך אני יכולה להעריך את מה שיש לי" אמרה אחת מהם. ולמה אנחנו לא באמת מאושרים בעצם?
זה נדמה שהעולם הוא לוח שח מט. חלקנו צריחים, שלא זזים מהקו הישר. אולי רצים, שלא נעים ישר לעולם, למרות שמנקודת תצפית שונה יכול להיות שהצריחים זזים באלכסון והרצים ישר.
אולי אתם פרשים, שזזים בדרך האופיינית לכם, מדלגים וצוהלים.
אך מי רוצה להיות רגלי?
לזוז משבצת בכל פעם, להיחשב הכלי הגרוע ביותר, שניתן להרוס בקלות, ללא יותר מדי נזק.
אבל פרש לא יכול להפוך לצריח, וצריח לא יכול להפוך למלכה, אבל רגלי יכול.
הוא יכול להפוך בעצם לכל כלי שיחפוץ בו, מלבד המלך כמובן, לאחר מסע מפרך לחציית הלוח.
החיים האמיתיים הם שח מט. בחיים האלו אתה מוזמן להיות כל אחד, עם מספיק כוח רצון.
אבל למען האמת כולנו רגליים, ובגלל שכולם רגליים כל הדמויות האחרות הוסרו, אתה מוזמן להילחם ברגליים אחרים כל אחד עם כוח השאיפה שלו. הרוב בכלל לא מודעים לכך שהם רגליים, חלקם מעדיפים להכחיש את זהותם האמיתית. הם חושבים שהם צריחים ופרשים, מלכות ועוד כלים שפטורים משאיפה, חושבים ששאיפתן הסודית היא בלתי אפשרית ואפילו מפחדים ממנה. בניגוד לרגליים שערכם כה נמוך, שאין להם מה להפסיד.

הרגליים תמיד הניעו את העולם, לאחר שהבינו שהם רגליים. הוגי הדעות, הפילוסופים, המהפכנים, השאפתנים שרצו לגרום לכולם להבין שהם נמצאים באותו המקום, לא משנה אם המשבצת של הכלים עשויה זהב או עץ. בין שאיפותיהן של הכלי השכיח, הייתה השאיפה שכל הכלים בעלי הערך הנמוך ביותר יבינו מי הם באמת, ויפעלו להשגת המטרות שבאמת רצו.

וכאשר אני אבין שאני רגלי, ואתם תבינו שאתם רגליים, אולי נצא למסע מסביב ללוח ביחד. ונוכל להיות כל מה שרק רצינו להיות ופחדנו. ונרצה חזק כל כך שזה יראה כאילו שאין לנו מה להפסיד.
ולעולם לא נפסיק לחלום.