הילד שלא (?) ראיתי

בס"ד
הילד שלא (?) ראיתי

שלום, שמי חיים, אני בן 30 וגר בנתניה.
רציתי לספר לכם על יום רביעי אחד שאותו לא אשכח.
זה היה יום רגיל. קצת קר. סתם יום רביעי אחד.
חזרתי הביתה מהעבודה, משועמם קצת, מביט לפה, לשם, מחפש דבר לחשוב עליו.
כשעברתי ליד המעון שבקצה הרחוב, בו היתה אמורה להמצא בדיוק בשעה זו שרה – ילדתי המתוקה בת השנתיים, תקפו אותי לפתע געגועים עזים. לא יודע מה קרה לי. הרגשתי צורך דחוף פשוט להכנס.
דפקתי כמה דפיקות, ביקשתי רשות יפה ולשמחתי קיבלתי אישור להכנס לזמן מוגבל. "אתה יושב בצד ומסתכל, כאילו אתה חלק מהקיר", אמרה לי הגננת, "אני לא רוצה שתהפוך לאטרקציה, זה ישבש את כל סדרי המעון".
מאד הודיתי לה. אני יודע שהיה קשה לה להכניס אותי, זה לא מסוג הדברים שגננת נהנית מהם. אולי היא ראתה את הניצוץ בעיניים שלי, של אבא ש'פשוט חייב לראות את הילדה שלו עכשיו!', ואולי גם היא מתגעגעת לילדה שלה…בכל מקרה, היא ממש לא הייתה חייבת להסכים לי להכנס ומאד הערכתי אותה על כך.
כמה דקות אחרי שהתיישבתי לי בצד 'כמו קיר', קלטתי שזה לא עוד מקום בעולם הזה. זה עולם אחר. קצב החיים כאן שונה לחלוטין.
מוזיקה רגועה מתנגנת ברקע. ילדים מרוחים בצבעי גואש. שיגע אותי לחלוטין שלפני עשר דקות ישבתי במשרד הומה, תקתקתי במחשב ועניתי לטלפונים. איך שהחיים מגוונים!
ואני חייב לומר לכם – הבת שלי כוכב! הייתי צריך ממש להתאפק כדי לא לאכול אותה. קיר לא מתנהג ככה. אז התאפקתי. אני אומר לכם שמכל הילדים והילדות שבמעון, הילדה שלי הייתה הכי מתוקה, הכי חכמה, הכי בובתית והכי מושלמת. רציתי לרוץ לרחוב ולצעוק: "אנשים! בואו תראו! זאת הבת שלי!!!"
אבל כמו שאמרתי – קיר לא מתנהג ככה, אז הייתי ילד טוב והמשכתי לשבת בשקט ולהסתכל.
אחרי שקצת נרגעתי מהבת שלי, הסתכלתי גם על שאר הילדים, ואני אומר לכם- זה היה מעניין!
עוד לפני שחלפו חמש דקות כבר ידעתי לומר: דנה היא מלכת המעון. רק לראות אותה הולכת לה בראש זקוף, כל הגן אחריה בשיירה עם בובות ומשחקים ותקווה בעיניים-שרק תאות המלכה לקבל את מתנתם הצנועה! אוי, זה היה מצחיק עד דמעות ממש.
הייתה גם אחת, נדמה לי שקראו לה אתי, היא הייתה מלאך, באמת. כל יצור שבכה היא הלכה אליו וליטפה אותו, לכל אחד היא עזרה לבנות מגדלים גבוהים כמו שלה. את כל החפצים שלה פיזרה במתנה. בקושי נשארו לה נעליים.
היה אחד – דייויד. שיער ארוך מתולתל בצבע בלונדיני זהוב, עיניים ירוקות עם קצת כחול כהה מעורבב, פה קטן, אפון חמוד…יופי שאין בעולם הזה. הוא מחייך ואתה נמס…
אורה הייתה ציפור שיר מדהימה. כשהיא עברה לידי ובדיוק זמרה ברגש את "אמא יקרה שלי", אני חייב להודות שזה עשה לי משהו. ואני אדם קשוח.
היה את מאיר, שעשה מאמצים די גדולים לקבל את תשומת הלב שלו, וגם נראה שהצליח- "מאיר, תפסיק לריב!" "מאיר! תחזיר לדנה את המוצץ!" "מאיר, תשב בשקט!"…
ריני בכתה כל היום…
דני היה גאון….
שמוליק היה מצחיק…
ליבי הייתה עקשנית…
דבי הייתה מתוקה…
יאיר היה צייתן…
מירי הייתה שחקנית…
מני היה מאד מאד גבוה…
ושרה, הבת שלי – מיותר לומר – הייתה מושלמת…
טוב, נגמרו הילדים. זהו, אני מכיר את כולם.
או ש… רגע, מה זה שם ליד החלון?
שיער חום זהוב… עיניים כחולות שמביטות בי…פה קטן…אף…זה ילד?
לא…זה סתם חלק מהקיר, זה לא ילד?! או שאולי…?
פתאום שמתי לב לעוד ילד אחד. ילד שעד לאותו הרגע לא הבחנתי בו כלל.
התחלתי להסתכל עליו בתשומת לב.
"אברהם, תן לי את היצירה שלך! תודה!" הגננת לוקחת את הציור, הילד הולך למקום כמו ילד טוב… בונה מגדל גבוה מהקפלה (גאונות של ממש)… נופל… בוכה… נשפך עליו שוקו… מקשיב יפה לסיפור… נהנה, מחייך… (הי! הוא חמוד נורא!)… נותן יד לחבר… מזמזם לעצמו…לא מסכים לאכול את התירס…רוקד…מחייך…מרביץ…מתלכלך…מדביק מדבקות בצורה אסטטית מאד…מצייר על הידיים (בכשרון רב)…עונה חמש תשובות נכונות…עוד שתיים לא כל כך…צוחק…בוכה…מדבר (כמו גדול!)…ישן…מחבק…מוותר…מורח פלסטלינה…
ופתאום אני רואה מולי ילד מתוק, יפהפה, מוכשר, חכם, צייר, רגיש, טוב לב, ואני תוהה: איך זה שלא שמתי לב אליו?!
זכרון ישן צף ממעמקי מוחי. אני ילד. יושב בכיתה. המורה שואל שאלה, ואני יודע את התשובה. אני מצביע. הרבה ילדים מצביעים. ילד אחד נבחר לענות. הוא אמר את מה שרציתי לומר. נשימה עמוקה. יש עוד הרבה שאלות, ואני יודע טוב. בטוח יקראו לי לפחות פעם אחת. אבל לא. לא קראו לי לענות תשובה. לא בשיעור הזה, וגם לא בשיעור שאחריו. ככל שעברו השיעורים התקווה שלי הלכה ופחתה, ומצב הרוח שלי הלך וירד. למה אף אחד מהמורים לא מתייחס אלי? אני תמיד כל כך בסדר! אף פעם לא התחצפתי, אף פעם לא הפרעתי, בקושי דברתי באמצע השיעור בזמן שהמורה לא מרשה. אולי רק כששאלו אותי מה השעה או בקשו עיפרון. למה המורה לא מתייחס אלי? מה עשיתי לא בסדר?!
בשיעור האחרון, מתוך יאוש, חשבתי על רעיון שיכל להיות טוב. אני אפריע, אדבר עם ילדים אחרים, אקום מהמקום, או אתחצף, ואז המורה יראה שאני בכלל בכיתה הזאת.
רציתי לעשות את זה. באמת. לא היה אכפת לי כבר שהמורה יצעק עלי או אפילו ייתן לי עונש. העיקר שהוא יפנה אלי, ידבר איתי, יאמר משהו. שאני ארגיש שאני קיים, שאני שווה בשביל שמישהו יפתח את הפה וידבר איתי. כן! ידבר איתי!
כל כך רציתי לעשות את זה. כבר תכננתי בדיוק מה אעשה ומה אגיד כדי לזכות לפחות לגערה מפי המורה. אבל ברגע האחרון נרתעתי. לא. אסור להפריע. אסור להתחצף.
הייתי ילד טוב. נשכתי את שפתי כמעט עד זוב דם, בלעתי את דמעותי, ושתקתי.
בשיעור הזה כבר לא היה לי כח לכתוב. רציתי רק ללכת משם. לברוח משם. בדרך הביתה בכיתי הרבה וגם חשבתי הרבה, וגיליתי שגם הילדים בקושי מדברים איתי או מביטים לעברי. גם בשיעור. גם בהפסקה. למה??? אין לי שום בעיות, ברוך ה'. אני ילד חרוץ, חברותי, משחק עם כולם, רץ, מדבר, מחייך. אבל אף אחד לא מזמין אותי לקבוצה שלו במשחק. אף אחד גם לא מרביץ לי. אף אחד לא מחייך אלי, ואף אחד גם לא מוציא לי לשון או צועק עלי. כלום. פשוט שקט. דממת אלחוט. האם אני לא שווה מילה או יחס? האם אני שקוף???
בבת אחת חזרתי אל המעון. כמו נחתתי מתוך חלום. לא יכולתי להירגע. חיפשתי אותו במבטי, את הילד ההוא, השקוף. ראיתי אותו מצייר על דף. הוא צייר דובי. כשגמר הוא לקח את הציור והלך לגננת. "תראי", הוא אמר. "מדהים!!!" אמרה הגננת כשהיא מתבוננת בשעונה. הוא המשיך לעמוד לידה. "את רואה? זה דובי!" הוא אמר, "עשיתי דובי!" תשובתה הייתה מהירה ומפתיעה ושוגרה בכלל לכיוון שונה: "ליבי! תוותרי לו! הוא היה קודם!"
הוא בא והכניס את הציור ממש אל מול עיניה. "אויש, מה זה?" היא אמרה והסיטה את הדף מעיניה, "אז את שומעת, נועה?", פנתה אל הסייעת, "מה שהתחלתי לומר לך מקודם…"
הילד עמד עם הציור ביד והביט בה. לאחר מכן הסתובב והלך. הרגשתי שהלב שלי נשרף.
ילד יפה. ילד חמוד. ילד מוכשר. ילד חכם. אבל הוא הוא שקוף. הוא פשוט מתמזג עם הקיר. הנה, גם אני כמעט הלכתי מכאן מבלי להבחין בו כלל.
הראש שלי התחיל לכאוב חזק. הילד הזה הוא הילד הכי מדהים בגן! (אולי חוץ מהבת שלי…) מה כל אשמתו? שאין לו זוהר, אין לו קסם! או לחילופין- הוא לא בולט מאד בצעקות, בחוצפה, במריבות…
הוא "סתם" ילד! סתם! סתם! סתם!!!
מישהו כזה שאתה לא מעיף לעברו מבט שני. וחבל שכך-
כי הפסדת את אחד האוצרות הגדולים בעולם.
פתאום הייתי צריך קצת אויר. יצאתי החוצה, אל הקור ואל האנשים שרצים.
הבנתי שהילד הזה יגדל ויהיה כמו חיים הקטן מכיתה ב'. חיים הקטן- שעכשיו הוא בן 30. חיים – שעומד ומביט בו בעיניים קמות. חיים שגם בכיתה ג' היה כמו חלק מהקיר, וגם בכיתה ח', ובעצם – תמיד. חיים, שהמנהל בעבודה אף פעם לא זוכר את השם שלו.
ילד שקוף.
ילד שהוא עולם ומלואו —
אך איש אינו מבחין בו.
פתאום הייתי חייב לחזור. רצתי אל המעון, פתחתי את הדלת, חיפשתי את הילד.
הוא עוד עמד שם ליד החלון.
ביקשתי רשות מהגננת. בעצם לא ביקשתי. התחננתי. היא סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. כשהגיעה לעיניים, נעצרה לרגע ארוך, ואז אמרה: "טוב."
רק בדקתי שהילדונת שלי שקועה היטב במשחק, ומיד ניגשתי אל החלון.
בעוד הגננת עומדת ומתבוננת בשקט, ניגשתי אל הילד, הרמתי אותו בשתי ידיים אוהבות ואימצתי אותו אל ליבי בחום.
"ילד טוב…", לחשתי. גרוני נשנק. "אני אוהב אותך, ילד טוב…"
הרפיתי ממנו במאמץ נפשי גדול, והורדתי אותו למטה, לשטיח שמתחת לחלון. הבטתי בו רגע ארוך, והוא התבונן בי בשתיקה.
ואז הוא פסע לעברי פסיעה קטנה. נשמתי עמוק. ידי רעדו.
הוא התקרב עוד. לאט. בשקט. מבלי לגרוע את עיניו ממני. הוא הגיע ממש קרוב אלי ונגע בידי.
צמרמורת עזה טלטלה את גבי. הושטתי לו את ידי, והוא הניח עליה את ראשו הקטן.
זה היה הרגע בו הפסקתי לראות אותו ברור, כיוון שעיני הוצפו דמעות.
לאחר דקה וחצי של מאמץ גדול הצלחתי לדבר.
"מה שמך, ילד טוב?" שאלתי.
"אברהם", הוא ענה.
עוד ימים ארוכים יהדהד במוחי קולו הרך: "אברהם…אברהם…"
כל אותו היום לא הפסקתי לחשוב עליו. תמונתו לא זזה מעיני.
לעולם לא אוכל לשכוח אותו, ואת השיעור שלמדתי באותו יום.