העזרה היא עצמך

אנשים חולפים מול הראייה שלי. רק הוא עומד. הוא צועק "תעזרו לי". לפעמים הם זורקים לו מטבע או שניים. הוא בוכה וממשיך "תעזרו לי". הכובע שלו כבר מלא מטבעות. הוא רועד וצורח "תעזרו להם" ומצביע עלי. אני מבין מה הוא צריך. כי הם זה אנחנו שעומדים ממש מולו בצד השני של הכביש: אני השמחה שלו; אני הסיפוק שלו; אני הכיף שלו; אני העניין שלו; אני החיים שלו. האור ברמזור לא מתחלף לירוק.
אדום מאז ומתמיד, ומתי יגיע הרגע לשמוח? מתי יגיע הרגע לשכוח את העבר ולחצות את הכביש אליו. זה אמור להיות תלוי בנו אז למה יש פה רמזור? ומתי הוא יהיה ירוק? ושוב נשמעת הצעקה "תעזרו לי", למי הוא צועק? אף אחד לא מבין גם ככה.
עיניהם של האנשים שחולפים מול הראייה שלי רואות את עזרתם, הם ממהרים להגיע לשם. גם אני רואה אותה אבל שלי לא נמצאת באותו צד של הכביש. לחצות את הכביש בטוח לא אעז, אני הולך להידרס על ידי המשאיות שמביאות אץ האבנים של החומה. אבל מתי הם יעצרו מלנסוע? "תעזרו לי" אני צועק. אני רואה עוד כמה מטבעות נופלות לתוך הכובע מתחתיי, איך זה יעזור לי?
והגורל אומר: מתי יבין שהוא מסתכל במראה?