מגדל מקלפים

אני לא יודע מה קורה בעולם.
בוודאי היסטריה, זה מה שאמא תמיד אומרת.
היא אומרת שכולם השתגעו.
שהמדינה שלנו ירדה לטמיון.
שהעולם כולו ירד לטמיון.
היא לקחה פעם, מיליוני קלפים.
ובנתה אחד אחד, ואז היא ביקשה ממני לקחת קיסם.
לקחת קיסם ולתקוע אותו באמצע.
אמרתי לה; אבל זה ייהרס.
זה לא משנה, היא אמרה. פשוט תתקע אותו באמצע.
אמרתי; טוב נו. ותקעתי אותו באמצע.
למרבה הפלא, מגדל הקלפים עדיין לא התפרק.
למרות שהוא כמעט היה הרוס, חצי עקום כזה.
כאילו פניו החווירו.
עכשיו היא ביקשה ממני לנשוף חזק, כאילו זה זה יום ההולדת שלי ואני צריך לכבות את הנרות.
הפעם לא אמרתי כלום, ופשוט נשפתי על מגדל הקלפים שעמד שם, עם פרצוף תשעה באב כאילו מתחנן לא להרוס אותו.
עכשיו הוא כן נהרס, לגמרי.
לחלוטין, לא נשאר זכר ממה שהיה לפני דקות אחדות, מהמגדל המפואר הזה של הקלפים.
קלף אחרי קלף נופל באיטיות לרצפה, או לפחות אני רואה את זה כך.
אך משהו מושך את תשומת ליבי.
קלף, אחד.
מונח בדיוק מתחת לרגליי.
אני מתכופף להרימו.
ואני רואה ציור של מלך, הקלף של המלך.
אתה רואה את המלך? אמא שואלת.
כן. אני עונה.
זה המנהיג. היא עונה.
איזה מנהיג? אני שואל.
המנהיג של החיים, זה שמנהיג את כולנו. זה שמראה לנו הדרך הנכונה. זה המלך. היא עונה בחיוך.
אני לא מבין, אך אני מהנהן לחיובי בראשי.
עניי נעוצות באותו קלף, הקלף של המלך.
העולם השתגע. אמא נאנחה אנחה ארוכה ואמרה.
זה מה שתמיד אמרה.
שהעולם, לפי דעתה. כבר מזמן איבד כיוון.
אדם, לא יכול לחיות בצורה נורמאלית.
זה לא כמו פעם, שכולם הסתפקו במה שיש.
היום זה אחר, כולם רוצים עוד.
ועוד.
ועוד.
ועוד.
לא מסתפקים.
בכלום.
ולמרות שיש לכולם מגדל מקלפים מפואר ויפה.
הם לא מסתפקים.
הם רוצים עוד.
הם יהרסו את הבניין מקלפים שעמלו, וטרחו למענו במשך שנים.
רק בשביל עוד.
עוד לא וודאי.
עוד חומרי.
עוד שנגמר כשהוא מגיע.
עוד חסר משמעות.
לפעמיים אפילו, חסר להם ידע.
הם לא יודעים מי הוא המנהיג.
מי הוא זה שמחליט.
מי יקבל יותר או מי יקבל פחות.
הם לא מודעים לכך שיש מנהיג.
למעלה.
למטה.
בימין.
בשמאל.
בפינה ההיא.
ובפינה ההיא.
שם.
פה.
יש מנהיג.
והוא המלך.
זה שמחליט.
זה שקובע.
בדיוק כמו במשחק קלפים.
המלך הוא הקלף הכי חזק.
הוא שקובע את המשחק.
מי ינצח ומי יפסיד.
אבל אני לא מבין, עדיין.
את המשמעות של הקלף הזה.
של המלך.
אולי אמא צודקת.
אולי לא.
אני לא יודע.
אך בוודאי יש מנהיג.
זה שמסדר את כל הבלאגן.
את כל הליכלוך והזוהמה הפנימית של האנשים.
אז אולי העולם באמת השתגע.
המדינה שלנו השתגעה.
ירדה לטמיון.
כולם ירדו לטמיון.
אולי גם אני, באיזשהו מקום.
אולי.
אך אם יש מלך.
בוודאי הכול יסתדר.
ואולי, אולי.
יום אחד, הבניין מקלפים שאמא בנתה כבר לא יתפרק.
יישאר עומד.
יציב.
חזק.
ואפילו רוח עזה לא תוכל להעיפו.