?THE ALICE
כמו שכנראה הבנתם, הילדה היא עקשנית כמו הספסל, והיא אינה מוכנה לקבל עזרה מאיש. זו גם הסיבה שהיא נשארת לשבת ולרעוד מקור. היא יכולה, כמובן, פשוט לקום ולצאת אל אור השמש, אך מי מבין העקשנים שכאן באמת יקבל את העזרה שניתנה לו ללא וויכוח? אף לא אחד. איני תולה את גאוותי בקטע הזה (אכזבתי את עצמי, מקווה שלא אאכזב אתכם), אך לדעתי, יש משהו יפה ברעיון, ופחות בביצוע. אנא מכם, סלחו לי על שאני כה שיפוטית. אשמח לשמוע את תגובותיכם, וביקורותיכם.

מעבר למסך הדמעות

?THE ALICE 03/12/2015 782 צפיות 5 תגובות
כמו שכנראה הבנתם, הילדה היא עקשנית כמו הספסל, והיא אינה מוכנה לקבל עזרה מאיש. זו גם הסיבה שהיא נשארת לשבת ולרעוד מקור. היא יכולה, כמובן, פשוט לקום ולצאת אל אור השמש, אך מי מבין העקשנים שכאן באמת יקבל את העזרה שניתנה לו ללא וויכוח? אף לא אחד. איני תולה את גאוותי בקטע הזה (אכזבתי את עצמי, מקווה שלא אאכזב אתכם), אך לדעתי, יש משהו יפה ברעיון, ופחות בביצוע. אנא מכם, סלחו לי על שאני כה שיפוטית. אשמח לשמוע את תגובותיכם, וביקורותיכם.

אי-שם, בזמן אחר ובמקום אחר,ישנה עיר קטנה, ובאדמתה נעוץ ספסל עץ אחד. בדיוק מעליו, תלוי לו ענן אפור ומתייפח. הוא בוכה ובוכה, ממשיך להזיל את דמעותיו על הספסל. השמש מאירה ומחממת את שארית העיר, ואת כל החלקים המעוניינים בטוב ליבה, ובחסדיה. אך הספסל תמיד נשאר רטוב, הוא דוחה בגסות את עזרתה של השמש. הוא לא צריך עזרה, ולא חסדים, הוא יכול להסתדר בכוחות עצמו. איש אינו מעוניין בישיבה על הספסל, הרי מי רוצה סתם כך להרטב, אם אפשר ליהנות מחום השמש, ומיופיו של יום? אך אם תביטו היטב, תוכלו לראות ילדה אחת, ארוכה ודקיקה. שערה השחור כפחם ספוג מי-גשם, והיא יושבת על הספסל בגב זקוף אך בראש מורכן. היא רטובה עד לשד עצמותיה, אך היא ממשיכה לשבת, והיא אינה פושטת את מעילה כדי לייבשו. מדי פעם, רעד קל עובר בגופה השברירי, לפעמים זולגת על לחיה דמעה כסופה. אך היא אינה מרשה לעצמה להתייפח כמו הענן שמעליה. פניה חיוורים, אצבעותיה הארוכות מסגילות מהקור, והיא רק יושבת שם ושותקת. "ס'תכלו על הזאתי שם," לוחשים הכל, הם רואים אותה חונקת את הבכי, הם רואים את מבטה הנעוץ בנעלי האולסטר האדומות שלה, אך היא לא רואה אותם. היא לא רואה את אותם המבטים המשתאים, היא לא רואה את האצבעות המופנות אליה, היא לא רואה דבר.. היא איבדה את אמונה, היא איבדה את האמון שהעניקה לאותם אנשים הסובבים אותה, ועכשיו רק היא נותרה לה, לעצמה.

אי-שם, בזמן אחר ובמקום אחר, ישנה עיר קטנה, ובאדמתה נעוץ ספסל עץ אחד. מדי פעם, קרן שמש בודדת נוגעת בספסל, ורק אז, הילדה השחרחורת נעלמת, ועל הספסל נותרות כמה דמעות כסופות..


תגובות (5)

אכן יש משהו מקסים ברעיון, אני אהבתי את המסר , ואני חושבת שאת צודקת.
זה רעיון שאהבתי

03/12/2015 21:24

תודה, שמחתי לשמוע

03/12/2015 21:38

התחלה קסומה ואז התחלת להתרכז ממש בצבע הנעליים הדימעה מה שהיה קצת מיותר והעיד כנראה על ערעור בקטע. אני חושבת שהצגת יפה מאוד את הגאווה, לא בשחור לבן, אלה באפור מעניין עם כל העולמות. הצלת נחמד את הסוף, אבל באמת נאבדת קצת לקרתו. יש כישרון

03/12/2015 22:43

אליס! מקווה שלא המתנת לי הרבה זמן…
הסיפור שלך יפה, כתוב טוב ומעורר מחשבה. עדין אני מאמינה שיכלת לכתוב אותו יותר טוב… (אבל למי יש כוח?)אני מנסה לכתוב כל כך הרבה דברים, אבל זאת טעות להתיישב על המחשב שכל מה שמתחשק לך לעשות זה לחשוב עם עצמך…
אז… נהניתי מאוד מהסיפור והמסר שלו חזק מאוד!
אוהבת עדי

06/12/2015 23:15

תודה לך, יוקי, על תגובתך.
עד כמה שאני מעריכה את תגובתך, ועד כמה שאני ניהנת לקבל ביקורות, חקירה בשנית את הטקסט גרמה לי להבין שטעיתי, אני דווקא כן מגלה סימפטיה אל הקטע שלי. איני (עדיין) תולה בו את גאוותי, אך למדתי לאהוב אותו.. תודה על תגובתך, מקווה להמשיך ולשמוע את דעתך בכל נושא, אליס

07/12/2015 22:26
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך