אמת

הוא הביט בי ולא אמר מילה. הוא הביט בי במבט הזה שלו.. המבט הזה שהכרתי מגיל שלוש כשרק נפגשנו בגן. המבט הזה.. כאילו הוא מנסה להחזיק את האכזבה בכל כוחו.
עיניו החומות בהירות הביטו בעיניי הירוקות ולא הרפו. הן חדרו אל נשמתי. כמו תמיד.
"בן… אני.."
"זה בסדר קייט. אני מבין. הכל בסדר." הוא אמר בשקט, אבל ידעתי. ידעתי שהוא פגוע. ידעתי שהוא מאוכזב.
"אני מכירה אותך מספיק זמן. אני יודעת מה אתה מרגיש. אני רואה את זה. אז בבקשה.. בבקשה אל תגיד שזה בסדר." אמרתי ודמעות נקוו בעיניי.
"קייט. זו בחירה שלך." הוא אמר בחום, אבל הרגשתי את הנוקשות שבקולו.
"בבקשה.. תצעק עלי. תגיד שאני מגעילה! תגיד שאתה לא רוצה לראות אותי יותר, ושאתה מצטער שהכרת אותי! שאתה מצטער שניסית ללמד אותי אנגלית כשהגעתי לפה! בבקשה תצרח עלי, תכעס עלי!"
"למה שאעשה את זה?" הוא אמר בשקט, במבטא הבריטי המושלם שלו.
"כי זה מגיע לי! כי אני כזו! כי אני מצטערת בשבילך שהכרת אותי.. אני מצטערת שהסתבכת בצרות בגללי.." התחלתי, אבל הוא סתם את פי בנשיקה.
הדמעות כבר כיסו את פניי ברטיבות דביקה. רציתי להזיז אותו. רציתי שיפסיק. אבל גם לא רציתי. רציתי שילך ממני. רציתי שיגעל ממני, כמו שאני נגעלת מעצמי, אבל כל כך רציתי שיישאר לתמוך בי. שיישאר קרוב ולא יעזוב אותי לעולם. ידעתי שאם יעזוב אני אתפרק. ידעתי שאני אשבר בשנייה שפניו לא יהיו עוד בטווח ראייתי.
"קייט.." הוא עזב את שפתיי, החזיק בכתפיי בחוזקה והביט בעיניי.
הבטתי בו ושתקתי. הדמעות עדיין זלגו על פניי ללא שליטה.
"אני אוהב אותך. אני אוהב אותך, ואני לא רוצה לראות אותך ככה. אני לא רוצה לראות אותך שבורה. בבקשה, ספרי לי מה קרה. תני לי לעזור." הוא אמר והפוני הקצר שלו התנופף קלות ברוח הקרה של לונדון.
טפטוף שקט של גשם אנגלי אופייני החל, ושטף את לחיי הדביקות.
"בן.."
"קייט. בבקשה." הוא התחנן, "בבקשה ספרי לי מה קרה. אני לא מסוגל לראות אותך ככה." הוא אמר והמשיך להחזיק בכתפיי, כאילו מודע לעובדה שברכיי עוד מעט יפסיקו לתפקד ואני אפול.
איך הוא מסוגל לחשוב עלי ככה? איך הוא מסוגל להביט בי ולא לרצות לברוח. איך הוא מסוגל להימצא על ידי, ולגעת בי כאילו אני דבר יקר?
"קייט!" הוא צרח, ואני נבהלתי וניסיתי לברוח אחורה.
הוא לא עצר בעדי. הוא שחרר את אחיזתו, ואני נפלתי על הרצפה בקול. לא הרגשתי את הכאב בידי שהוטחה ברצפה בחוזקה.. רק הבטתי בו. הבטתי בו כדבר הכי יקר לי בעולם. וידעתי שאני צריכה ללכת. שאין לי ברירה. לא אוכל להישאר לידו.
"מצאתי היום מכתב באחת המגירות הנעולות של אמא שלי." התחלתי באומץ ושתקתי.
גם הוא שתק, מחכה להמשך דבריי.
"מסתבר שהיא לא אמא שלי. היא אימצה אותי כשהייתי בת שנתיים וחצי. ממש כמה חודשים לפני שהגעתי הנה. אמי הביולוגית לא רצתה בי. אני תוצר של אונס שהיא עברה, והיא שנאה אותי עד השנייה בה נולדתי, ואף לאחר מכן. היא לא רצתה לראות אותי, אז היא ישר חתמה על טופס שאומר שאין לה זכויות עלי, שאין לה שום דרך ליצור איתי קשר, ושאני צריכה להישלח לכל מקום שהוא.. רחוק ממנה." המשכתי. הדמעות עצרו באופן מפתיע. לא הרגשתי את העצב. רק כעס. לא על אמא שלי, אלא על עצמי.
"הרסתי את חייה." המשכתי בשקט, "אני מבינה אותה. גם אני הייתי רוצה להפטר מעצמי אם הייתה לי האפשרות אז."
בן הביט בי ושתק. עיניו נצצו מדמעות. "קייט, את הדבר הכי יקר לי בעולם. את יודעת את זה. תמיד אמרתי לך את זה."
"ואיך אוכל להאמין לזה עכשיו? עכשיו כשאני יודעת מי אני.. מה אני.."
"אני אזכיר לך את זה כל יום. כל דקה. בכל פעם שאראה אותך, אני אגרום לך להרגיש כאילו את האישה הכי חשובה בעולם. כאילו אפילו המלכה צריכה להשתחוות אלייך."
"בן.." התחלתי.
"אני לא מוותר עלייך קייט. אני לא מוותר." הוא אמר נחרצות, ודמעה קטנה זלגה על לחייו הסמוקות.